נתינת שמן תרומה לכהן

תאור יצירת השמן הוא כדלהלן: שוטפים את הזיתים במים. במשך כל תהליך יצור השמן בבית הבד - אין נוגעים בו בידים, והשמן נוזל מעצמו לתוך החביות. בנד"ד מדובר שמילוי הבקבוקים נעשה ע"י אדם שמשתמש במצקת.

א. איסור הדלקה בשמן טהור

אם השמן טהור, אזי אסור לכהן ליהנות מההדלקה ומותר להשתמש בו רק לאכילה, שתיה וסיכה כמבואר ברמב"ם (הל' תרומות פי"א ה"א ובכס"מ שם ד"ה לפיכך).

אך יש לעיין ממה נובע האיסור להדליק שמן תרומה טהורה. ולכאורה הריהו בכלל איסור הפסד. אלא שנחלקו הראשונים לגבי איסור הפסד תרומה: לדעת רבינו אפרים (תוס' פסחים יג ע"א ד"ה ושורפין ותוס' הרשב"א פסחים שם) איסור הפסד הוא רק מדרבנן, ולדעת התוס' (שם) - איסורו מדאורייתא מהנא' "משמרת תרומותי". ולדעת הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"א) יש מקום להוכיח שסובר כר' אפרים, עי' במה שכתבנו בספר התורה והארץ (ח"ג עמ' 231-235).

ב. השמן נטמא במהלך עשייתו

אילו לפני ההפרשה, מי שהפריש היה מטמא את השמן על ידי כך שהיה נוגע בשמן, אזי בוודאי היה מותר לכהן ליהנות ממנו כדין שמן שריפה (שמן תרומה טמאה) כמבואר בגמ' שבת (כה ע"ב) ורמב"ם (הל' תרומות פ"ב הי"ד).

אך בנד"ד לא טימאו את השמן לפני ההפרשה והשאלה האם בכל אופן נטמא השמן שלא בכוונה במהלך עשייתו.

בתרומה הדין הוא שגם שלישי פסול באכילה (רמב"ם הל' אבות הטומאה פי"א ה"ג), ולכן גם אם לא נגע בשמן בידיו ממש יתכן שאעפ"כ יהיה טמא בשלישי.

בזה"ז כולנו טמאי מתים, ולכן כתב שו"ע (סי' שלא סעי' יט) שדי בהפרשת כלשהו, ובביאור הגר"א (שו"ע שם ס"ק לו) ציין לגמ' בכורות (כז ע"א) שבזה"ז אין הזאה ומכאן שבטומאת מת עסקינן.

ואמנם היה אפשר לדחות, שהסיבה שאין חיוב להפריש כשיעור, היא משום שאסור לכהן לאכול את התרומה מחמת ספק טומאה ולא משום שאנו מחזיקים את עצמנו כוודאי טמאים; ואם כן, אסור יהיה להשתמש בשמן להדלקה, ובכך להפסיד את התרומה כי יתכן שהשמן טהור (רמב"ם הל' תרומות פי"ב ה"ג).

ויש להוכיח מדברי הראב"ד (הל' נזירות פ"ה הט"ו) שאנו מחזיקים את עצמנו כודאי טמאים, שהרי כן כתב (שם): "והכהנים בזה"ז טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה, והמחייב אותם עליו להביא ראיה". כלומר שלדעת הראב"ד מותר לכהנים להיטמא בזה"ז, וע"כ מפני שהם נחשבים כוודאי טמאים. ואמנם הרמב"ם (שם) חולק על הראב"ד, אך יתברר להלן שחולק עליו בנקודה אחרת. המשל"מ (הל' אבל פ"ג ה"א) דן באריכות האם מותר לכהנים למכור "מומי"א" שהן עצמות אדם, (ולמעשה אוסר עי"ש). בסוף התשובה מביא כסברה להקל, שבזה"ז הכהנים טמאי מת ולדעת הראב"ד מותר להם להיטמא. המשל"מ (שם) מבאר שהרמב"ם חולק על הראב"ד רק בשאלה, האם יש איסור לכהן להיטמא לאחר שפירש מן המת אם לאו, וכ"כ גם הדג"מ (יו"ד סי' שעב). מוכח מדברי המשל"מ שאנו מחזיקים את עצמנו לוודאי טמאי מת, ולכן התיר אליבא דהראב"ד לכהן להיטמא אף שאיסור טומאה הינו איסור דאורייתא. וכאמור, אף הרמב"ם יכול להודות בעיקרון שאנו טמאי מת בצורה ודאית. לפי"ז, יש להתיר לכהן להדליק את שמן התרומה על סמך הסברה הזו אם יתברר שהשמן נטמא בתהליך עשיית השמן וכדלהלן.

והשתא דאתית להכי האדם הוא אב הטומאה כדין מי שנוגע במת או שהיה באוהל המת (רמב"ם הל' טומאת מת פ"ה הל' ז-ט,יב). המצקת שהאדם נגע בה, הריהי ראשון לטומאה. השמן שמילא האדם במצקת הריהו שני לטומאה, נמצא שהשמן נטמא לפני שהפרישו. כיון שהדין הוא שיש שני בחולין (רמב"ם הל' אבות הטומאה פי"א ה"ב) נמצא שבעת שהפרישו את התרומה הריהי תרומה טמאה וממילא מותר ליהנות משריפתה כדלהלן.

ג. הדלקת שמן תרומה טמאה לנרות שבת

כיון שדין השמן כדין שמן תרומה טמאה, יש לברר מהן ההנאות שמותרות לכהן. בגמ' (שבת כג ע"ב) נחלקו רבה ורב חסדא בדין שמן שריפה. רבה סובר ששמן שריפה אסור בשבת מפני שחיישי' שמא יטה, ורב חסדה סובר שלא חיישי' לכך ובשבת מותר להדליק, ושמן שריפה נאסר רק ביו"ט מפני שאין שורפין קדשים ביו"ט (כי אסור ליהנות מן הקדשים וביו"ט הוי שלא לצורך אוכל נפש). לדעת רב חסדא המשנה שאומרת שאין מדליקין נרות שבת משמן שריפה איירי דוקא בערב שבת שחל להיות ביו"ט. מסקנת הגמ' היא כרב חסדא שכן מובאת תוספתא מפורשת כדעתו, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש. (הרמב"ם לא הביא כלל דין שמן שריפה לא לשבת ולא לערב שבת שחל להיות ביו"ט ועי' או"ש).

סיכום

למסקנה, מותר להשתמש בשמן הנידון להדלקת נרות שבת (ובהקשר להדלקת נרות חנוכה עי' במה שכתבנו באמונת עתיך 7 עמ' 28, שלכהן מותר להדליק גם נרות חנוכה) משלושה טעמים:

א. יתכן ואיסור הפסד בתרומה אינו אלא דרבנן.

ב. שמן הזית שעליו מדובר נטמא במהלך עשייתו.

ג. תרומה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן.