ממשיכים את גבורת המכבים

כל מצביא מלחמתי או היסטוריון צבאי יודע שלכל מלחמה יש נקודת הכרעה, לפעמים זו נקודת הכרעה צבאית של רגע אחד שבו אתה מחליט להמשיך להאבק ואז האויב מבין שאין לו שום סיכוי.

אך יש נקודת הכרעה מסוג אחר, נקודת הכרעה ערכית, כאשר אתה בטוח בצדקת דרכך, אתה יודע שמאבקך הוא מאבק אמוני-נצחי, אתה יודע שעל כתפיך מונח, לא פחות, מאשר גורלו של עם ישראל. בנקודת הבנה זו אתה לא שואל את עצמך מה הסיכויים? מה התקשורת או הפוליטיקאים אומרים. נתונים אלו אינם רלוונטים לעצם המאבק. אתה נאבק על אמת גדולה, על רוח גדולה שצריכה להופיע ואז אתה מתמלא ברוח עצומה של גבורה ומכריע את המערכה כנגד כל החישובים "השכליים-הקרים".

במלחמות המכבים זו היתה נקודת ההכרעה. לפני מלחמתו של יהודה המכבי בבית חורון באים אחיו וטוענים:

"ובראותם את המחנה הבא לקראתם (את מחנה סירון) אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו המעטים, להלחם עם ההמון החזק הזה, ואנחנו עייפנו, לא אכלנו היום. ויאמר יהודה: נקל כי יסוגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים, כי לא ברב חיל ניצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאוה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו, וה' יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם". (מכבים, א', יז')

על טענות הלקוחות מ"המציאות הריאלית" של חוסר יכולת להלחם מפני שאנו מעטים, או חולשה מפני שלא אכלנו כל אותו יום, בוחר יהודה המכבי לא לענות באופן ישיר אלא מרומם הוא את אחיו לגודל האמיתי של המלחמה "אנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו", ראיה כזו את המלחמה כבר עונה באופן עקיף על כל קושיה, מדובר כאן במלחמה על ה' ועל תורתו, ולכן אי אפשר להכניס כאן שיקולים מעין אלו.

יותר מכך גם כאשר נפגעים חלילה מהמלחמה עדיין צריך להמשיך קדימה וכדברי מתתיה במגלת אנטיוכוס כאשר ראו בניו כי נהרג יהודה: "שבו ויבואו אל מתתיה - ויאמר להם: למה שבתם? ויענו ויאמרו: על אשר נהרג אחינו אשר היה חשוב ככולנו. ויען מתתיה אביהם ויאמר: אני אצא עמכם ואלחם בעמים פן יאבדו בית ישראל ואתם נבהלתם על אחיכם"?! איך זה שאתם נסוגים אחור הרי כל דמי ישראל תלויים בכם?

משמעות המלחמה היא המאבק ברשעה, והניצחון שיש לטוב על הרע הוא זה שגורם לקידוש ה' היותר גדול "וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה".

גם בעת החשיכה של דיבורי חולשה כולנו נדע ש"אני מחצתי ואני ארפא", ריבונו של עולם שולח אנשים מיוחדים למקומות מיוחדים. את האנשים הנפלאים בהתיישבות ביהודה ושומרון, חברון והבקעה, הגולן וגוש עציון, יד ההשגחה העליונה שלחה וכיוונה כך את הדברים שלכל אחד יהיה צורך מסיבות שונות להגיע למקומו ולמלא את תפקידו וייעודו בעולמו של הקב"ה. ולכן בהאיר עלינו ימי החנוכה, אור של עוז וגבורה, אור של תורה וחכמה נדע כולנו לקבל את האור הגדול שהאיר בזמן החשמונאים על עמנו ונחלתנו, ישוב האור ההוא להאיר עלינו אור של ישועה ופורקן להשתחררות מעול הגויים ולהשבת מלכות ישראל על ישראל ונחלתו.  

"...עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכוהנים וחזרה מלכות לישראל ...". (רמב"ם, חנוכה פרק ג, ב)