הארות לחג החנוכה

[1] נר חנוכה היא מצווה כללית על הבית, לכן אכסנאי יכול להשתתף בפרוטות לכתחילה, ואין לו חיוב להדליק בעצמו, לעומת שאר המצוות שעדיף בו יותר מבשלחו. וע"ע פר"ח (סוף סי' תערה), שמשום כך האישה מוציאה את בעלה לכתחילה, כאשר איננו נמצא בבית בזמן ההדלקה. כשמדליקים עליו בבית, דן הנצי"ב (העמק שאלה, וישלח שאילתא כו, אות יב) שלפי הגמרא משמע שהוא צריך לכוון לכך, אבל בדיוק מדברי השאילתות משמע שאף ללא כוונה - מעצם השייכות לבית הוא יוצא ידי חובה. מכאן נ"מ גדולה: האם "נר איש וביתו" זו תקנה כללית על כל בני הבית, או שכל בני הבית הם כמו שותפים, וצריכים להתכוון כדי להשתתף.

[2] תקנת הנרות הייתה זכר לניצחון, והנשים חייבות בה לא משום ההצלה אלא משום שהיה להן חלק במעשה הניצחון. הטעם ש"אף הן היו באותו הנס" יכול להתפרש בעצם ההצלה, כך היא שיטת הרבה מהראשונים: תוס' (פסחים קח ע"א, מגילה ד ע"א), תוס' הרא"ש (מגילה ד ע"א), תוס' רבינו פרץ (פסחים קח), ריטב"א (שבת כג ע"א), רשב"א (מגילה ד ע"א) ועוד, וכן מוכיחים הראשונים את שיטתם מהירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) שהנשים היו בכלל הספק של שמא יהרגו בגזרת המן וההצלה שייכת גם לגביהם כמו האנשים. דעה זו תפרש  שהתוספת של הגמרא חידשה שלאחר התקנה "נר איש וביתו", אף הנשים שותפות למצוות ההדלקה (למרות שזו תקנה מדרבנן, היה להן להיפטר כיון שזו מ"ע שהזמן גרמא), כיוון שהיו בצרה וניצלו בנס. החיוב הוא בתקנה הראשונה וסיבתה.

אמנם שיטת רש"י (שבת כג ע"א, פסחים קח ע"א) שלנשים הייתה מעורבות פעילה בלחימה, בהריגת ההגמון ע"י אישה. לפיכך מחדשת הגמרא בתוספת לתקנת "נר איש וביתו" חיוב לנשים.

משמעות התוספת שמעצם התקנה הראשונה בלבד שניצלו בנס, אין חיובן שווה לאנשים. (קשה להניח שהיו פטורות לגמרי - שהרי היה להן נס ההצלה, אבל דרגת חיובן הייתה קלה יותר, אולי היו חייבות רק בהודאה - בברכת על הניסים ללא  חיוב הדלקה, או שלא היו מוציאות את  האנשים, עי' תוס' (מגילה ד ע"א). 

ראה בפר"ח (סי' תערה בסופו, ובהערה 1 לעיל) שהסביר שנשים יכולות להוציא אנשים בכוח התקנה הראשונה, מפני שנר חנוכה שונה - בהגדרתו  שהרי אכסנאי יכול לצאת עם בעה"ב, ואף אישה יכולה להוציא משום כך. כיון שהיו מעורבות ושותפות במלחמה, יש מקום לתקן להן חיוב שווה לאנשים, ואף יכולות להוציא אותם. הרי שאישה איננה ממש בתקנה הראשונה כמו האיש, ולכן "אף הן היו" מצטרף לתקנה הראשונה ומוסיף עליה. (עי' בנצי"ב, העמק שאלה שאילתא כו, שהסביר כך את הקושי בתוספת של מימרא זו בגמרא לשיטת רש"י).

על פי סברת רבנו, בתקנה הראשונית הנשים היו שוות לגמרי לאנשים, זאת  חידשה הגמרא בתוספת ש"היו באותו הנס". לכן אישה יכולה להוציא את הבית ידי חובה מעיקר התקנה, כיון שיסוד התקנה של איש וביתו היה משום הניצחון.

לסיכום: ישנן שלוש אפשרויות בהגדרת חיוב הנשים:א,שיטת רוב הראשונים משום שהיו בהצלה, תיקנו נר חנוכה לכולם בשווה, על כן הנשים שותפות בתקנה הראשונה.ב,לפי הפר"ח היו שתי תקנות: "איש וביתו", ו"היו באותו הנס". לכן הנשים מצטרפות לתקנה הראשונה.ג,לדעת רבנו נשים היו בתקנה הראשונה שהייתה משום מעשה הניצחון, מפני שהיו שותפות  מלאות בו.

(עי' בנצי"ב, שם, שבחלוקה זו יש כמה נ"מ, כגון: בדין עבדים שחיובם בד"כ כמו הנשים, וכן בהשוואה לחיוב נשים במקרא מגילה בפורים).

[3] הדלקת נרות תוקנה זכר לשמן שנמצא והספיק לשבעה ימים, ומה עניין הצלת הבתולות לנס הדלקת הנרות? לפי הטעם שחדש רבנו, שההדלקה היא זכר לניצחון, מובן שכולם חייבים משום הניצחון והשותפות במלחמה.  ע"ע בא"ח (וישב כד) שמביא בשם  ספר חמדת הימים, שהמעשה הזה היה הרבה שנים קודם לחנוכה, אבל כיון שהיה עם אותו האויב ובאותן הגזרות הסמיכו אותו לחנוכה.

[4]  רש"י כתב "בתפילה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו".

[5]  תוס' (ד"ה מהו) כתב "בתפילה פשיטא ליה דמזכיר משום דתפלה בצבור הוא ואיכא פרסומי ניסא, אבל בבהמ"ז שבבית ליכא פרסומי ניסא כולי האי".

[6] נראה שרבינו זצ"ל התקשה מדוע לשיטת רש"י אין להזכיר בברכת המזון?

[7] "תפילה דחובה היא מחזירין אותו, ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו".

[8] שיטת השאילתות (וישלח שאילתא כו) דומה לשיטת רש"י שהחילוק בין ברהמ"ז לתפילה הוא רשות או חובה. הנצי"ב (אות יג) מפרש את הספק מכיון שמקור החיוב הוא מדרבנן ברשות לא חייבו, או משום שפרסום הנס חשוב כמו דאורייתא אפילו ברשות חייבו. הנ"מ בין הטעמים היא שבת חנוכה שחייב לסעוד. השאילתות עצמו פושט את הספק לחיוב מתפילת נעילה של יוה"כ שמשום חובת היום היא באה וחייב להוסיף בה את כל התוספות. כך לגבי כל החיובים שבאים מחמת חובת היום, כיון שהם חיוב חייב להזכיר. נראה שזו כוונת רבנו.

[9]  שו"ע (סי' תרעו סעי' ה). ע"ע ערוך השולחן (שם סעי' יא-יג).

[10] סי' תרעו (ס"ק ה): "העיקר שיתחיל בנר הסמוך לפתח בין מדליק בימין הפתח או בשמאל ויברך עליו, ובזה מדליק ומברך תמיד על סמוך לפתח ועל עיקר המצווה", עכ"ל.

[11] וישלח שאילתא כו. לכאורה יש לעיין בראיה זו, מפני שהשאילתות כתב על נר יחיד שנותר בו שמן לאחר היום הראשון, כיוון שהוקצה למצוותו מותר להשתמש במותר השמן בנר למחרת, ולא כמו שמשמע מדברי רבנו שביום השני מוסיף עוד נר והנר של אתמול הפך להיות נוסף - משני לידו.    

[12] סי' תרעד סעי' א בהגה.

[13] בסי' תרעד מחלק בין נר העיקרי והנרות הנוספים, ואילו בסי' תרעו סעי' ה הסכים לדעת מרן שמתחיל בנר הנוסף ומשמע א"כ שאין נר עיקרי ונוספים אלא כולם שווים.

[14] לפי שיטת הגר"א הנר הקרוב לפתח הוא העיקרי כל שמונת ימי החג, וא"כ אתי שפיר דברי השאילתות שיכול להוסיף ביום השני על המותר ביום הראשון שהרי הוא תמיד יהיה נר מצוה ולא נר הידור.  ועי' בהערה 11.