שתילה ונטיעה בתשעת הימים

תשובה:

1.    אין לבצע בתשעת הימים פיתוח וגינון נאה בצורה מיוחדת, או הקמת בוסתנים ושתילת ערוגות צמחי ריח ותבלין.
2.    שתילת מטעים, שדות, או מינים הנצרכים לשימוש (כגון: עצי פרי, ירקות) מותרת בתשעת הימים.
3.    יש להימנע משתילת צמחים לנוי או לצל. במקום צורך מיוחד למיקל יש על מה לסמוך.
4.    שתילת דשא וכיסוחו – כשהמטרה לאפשר שימוש בשטח - מותר בתשעת הימים. כשהמטרה לנוי – יש להימנע (במקום שאין צורך מיוחד).  
5.    שאר עבודות הגינה מותרות, כגון: הקמת מערכות השקיה, דישון, גיזומים וכו', ובאלו יש להתמקד בימי תשעת הימים.

מקורות:

הגמרא במסכת יבמות (מג:) כותבת: "מראש חדש ועד התענית - העם ממעטין מעסקיהן מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע".

בבבלי לא מבואר האם כל בניה ונטיעה אסורה, אך בירושלמי ישנה הבהרה (תענית פ"ד ה"ו): "אמר ריב"ל הדא דאת אמר בבניין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוהה (מט לנפול) סותרו ובונהו".

בביאור המושג 'בנין של שמחה' ניעזר בגמרא במסכת תענית (יד:) "אי זהו בנין של שמחה - זה הבונה בית חתנות לבנו, אי זו היא נטיעה של שמחה - זה הנוטע אבוורנקי של מלכים".

ישנן שלש גישות במפרשים להבנת דוגמאות אלו:

1. רק בנין ונטיעה שמיועדים לאירוע משמח אסורים (פירוש ראשון ברש"י שם, רא"ש שם סי' כא).
2. כל בנין ונטיעה שמיועדים לצורך קיומי מותרים, ואילו המיועדים להרווחה, כצל או הרחבת הדירה – אסורים (פירוש שני ברש"י, ר"ן ומאירי שם).
3. בנין ונטיעה האסורים הם אלו המרחיבים את הדעת ומשמחים את הלב, כלומר: קישוט הבנין, או שתילת הדסים ותבלינים שמפיצים ריח טוב (רמב"ם).

הפוסקים הביאו גישה נוספת להלכה, ולפיה מכיון שבתלמוד הבבלי הוזכר בפשטות שאסור "לבנות ולנטוע" אין לחלק בין נטיעה של שמחה לשאינה של שמחה, וכולן אסורות (טור תקנא, ב"ח שם לשיטת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש).

השולחן ערוך פסק (תקנא, ב):

"מר"ח עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים".

מדברי השולחן ערוך משמע שהוא אוסר דווקא בנין ונטיעה של שמחה, ולפי פרשנויות מספר 1 ו-3: נטיעה שמיועדת לאירוע משמח, או המרחיבה את הלב. כך גם משמע מהמשך דבריו: "ואם היה כותלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה, מותר לבנות", כלומר, הוא מוכרח להבין את דברי הירושלמי המתיר את תיקון הכותל גם בבית שמיועד ממש לשמחה, שאם לא כן לדעתו לא נאסר כלל. אם השולחן ערוך היה סובר כדעה מספר 2, שכל בנין להרווחה מותר, היה יכול להעמיד שהיתר תיקון הכותל מחדש שתיקון הרווחה מותר.

מנגד, יש שהבינו שדעת הרמב"ם (הבנה מספר 3) זהה לדעה הקודמת, ושתילת ההדסים וקישוט הבנין הובאו כדוגמה לדברים שאינם הכרחיים אלא נועדו להרווחה (ב"ח). לשיטה זו כך גם הכרעת השולחן ערוך שהעתיק את דברי הרמב"ם, וכך פסק המשנה ברורה (ס"ק יב): "כל בנין שא"צ לו לדירתו ורק שעושה כן להרווחה בעלמא אסור".

נמצא למעשה שלפי פשטות השולחן ערוך מותר לשתול ולנטוע בגינה עצים וצמחים, דשא שמיועד לשימוש וכדומה. אך אסור להקים גינה ייחודית ומעוצבת שמרחיבה את הלב, או בוסטן מיוחד. ולדעת המשנה ברורה ופרשנים נוספים מותר לשתול רק דברים שיש בהם שימוש הכרחי, כגון: הקמת מטע חקלאי.

מקרים חריגים: ישנם שני מקרים חריגים שהובאו בפוסקים:

1. בהפסד ממון – השולחן ערוך מתיר לתקן את הכותל בתשעת הימים, אפילו כאשר מדובר בכותל של שמחה. הט"ז מסביר שהדבר נובע מן החשש להפסד הממון, על אף שאין סכנה בקריסתו של כותל זה. כך גם פסק המשנה ברורה (ס"ק יג) והטעים מפני ש"אינו עושה בשביל שמחה, כי אם בשביל הפסד".
2. לצורך מצוה והכרח – המאירי (תענית יד:) כתב: "גאוני ספרד כתבו שאף אלו לא נאסרו אלא שאין בהם צד מצוה, אבל אם לא היה לו בית חתנות ורוצה לישא אשה מותר לבנות לו בית חתנות".

מדברי המאירי משמע שאיסור הנטיעה נדחה לאו דווקא מפני מצוה ממש, אלא אף לדבר שיש בו 'צד מצוה'. וכן משמע מלשון הרמ"א "ולצורך מצוה הכל שרי".

נראה שהסיבה לשני ההיתרים נובעת מכך שאיסור נטיעה בתשעת הימים, בוודאי לדעות הסוברות שכל דבר שמיועד להרווחה נאסר, נקבעה משום שאין סיבה לקבוע דווקא בימים אלו עבודות המיועדות להתרחבות ולהרווחה, וראוי יותר להתעסק באבלות על החורבן (כך גם משמע מן הפוסקים שהשוו לכך את האיסור לעסוק במשא ומתן להרווחה), ולכן רק עניינים הכרחיים לקיום בעת זו הותרו. כאשר הוא עוסק במצוה, אין עליו טרוניה על כך שהוא מזדרז לקיום המצוה, ועוסק בה דווקא בימים אלו, ולכן קיומה מותר, וכן כאשר בהשהיית העיסוק עלול להגרם הפסד ממון.

נראה, שגם בתקופה לפני השמיטה, כאשר ישנו חשש שהשהיית השתילה במשך תשעה ימים לא תאפשר סיום של עבודות הגינה לפני השמיטה, אין טרוניה על העוסק בעבודות אלו בתשעת הימים, וממילא יש להתיר את עבודות אלו בשמיטה. לכך יש לצרף שכל נטיעה ושתילה בארץ ישראל יש בהם צד מצוה של קיום יישוב הארץ ופיתוחה.

היתר זה שייך רק במקרים שבהם באמת לא ניתן לשנות את זמן ביצוע העבודות ועלול להגרם בכך הפסד, אך למעשה במרבית המקרים ניתן לשנות את מועדי השתילות לאחר תשעת הימים, וכן היה ניתן להתכונן מראש ולהמנע ממלאכות שתילה בימים אלו, ולתכנן בהם את שאר עבודות הגינון.

הערת הרב יהודה עמיחי

ראיתי את הדברים ואת הניתוח והוא יפה ומסודר, אולם ההיתר בשנה זו, ערב השמיטה, מחמת גרימת הפסד צ"ע מבחינה מעשית: בעצי פרי אין בעיה, בעצי נוי ופרחים אפשר לשתול לפחות עד טו באלול או כז אלול ואולי עד ר"ה. לכן תמוה מאד להגדיר שיש בששת הימים של תחילת אב, הפסד או צורך מצוה, כאשר יכלו לשתול מראש  ועוד אפשר חודש  וחצי לאחר מכן, זה יותר נראה כמכוון מלאכתו למועד. ברור שאי אפשר להגדיר זאת כהפסד, מכיוון שההפסד שהובא בירושלמי ובהלכה הוא הפסד של כותל שכבר קיים והגדר תפסד, אבל בנידון דידן  אין הפסד בדבר קיים. כמו כן צורך מצווה הוא כגון בית חתנות אבל לטעת עצי צל או פרחים לא ברור כלל שמקיימים בכך מצוות יישוב ארץ ישראל. כמבואר בגמ' שרק בשבעת המינים מקיימים מצוות יישוב הארץ. לכן קשה להגדיר את שתילת הסרק כהפסד או כצורך מצווה. נראה שהגננים יכולים לעשות בתשעת הימים עבודות הכנה לזריעה ונטיעה אבל לא את הנטיעה והזריעה. כמו כן אם קבל בקבלנות מלפני תשעת הימים ולא שם לב לכך שלא יוכל לסיים לפני תשעת הימים, ובגלל זה יפסיד כסף - יכול לעשות על ידי גוי.

כמו כן לנושא ההרווחה האסורה בתשעת הימים (לאו דווקא נטיעת מלכים). דין זה כבר הוזכר בב"י בשם הר"ן, ב"ח, מ"א ס"ק ז, א"ר אות ג, ח"א כלל קלג או יד, מ"ב אות יב. ועיין כף החיים אות כד שכתב שכן גם דעת הרמב"ם והשו"ע ולא כפי שכתב המחצית השקל. על כן נראה שיש להחמיר בהרווחה ולא לטעת עצי נוי ופרחים, ואין להקל כדעות שרק בגנות מלכים אסרו, אלא כל הרווחה נהגו ישראל לאסור ובייחוד שכן הסכימו והנהיגו חכמי אשכנז וספרד. ברור שסידור הגינה ויישורה איננו מוגדר הרווחה, כיוון זה דבר רגיל שעושים בגינה.