חודש תמוז!

בתורה אנו מוצאים חודשים הנקראים על שם מספרם בשנה. בחודש הראשון, צום הרביעי – צום החל בחודש הרביעי ועוד ועוד. אך במשך השנים הוחלף השם ממספר לשם. ובשם קל לנו יותר להבין משמעות, להבין אמירה שרצו להעביר לנו, ואולי אף משהו שאנו אמורים להתמודד איתו.

פעם אחת בלבד אנו מוצאים בתנ"ך את המילה תמוז, ואף בה ההקשר לא קל כלל וכלל. בספר יחזקאל בתוך נבואה קשה שבה מתאר יחזקאל את מה שהוא רואה בירושלים, עם רחוק מה', עם שלמד מדרכי הגויים, ואולי אף עם שאיבד כל תקווה, ובוחר לו שותפות עם דרכם של הגויים. כשהנביא ירמיה מנסה להתחנן בפני ה' שיסלח לעם ישראל, שיגאל אותו מהצרות, שיבטל את הגלות, אומר לו הקב"ה שאי אפשר להתעלם ממה שהעם עושים, מהחטאים הנוראיים, ובוניהם משתמש המדרש בפסוק שהבאנו. מבכות את התמוז.

מהו התמוז? מדוע מבכות אותו? תשובה לכך מצאנו במפרשים השונים. רש"י כותב: "דמות א' שמחממו' אותו מבפני' והיו עיניו של עופר' והם נתוכין מחום ההיסק ונראה כאלו בוכה ואומרת תקרובת הוא שואל" הנשים דוחפות במעשיהן את הפולחן לאותה הדמות, הן מסיתות את העם לחשוב שבאמת הפסל מבקש תקרובת. אף שהן יודעות שהבכי כביכול של הפסל לא אמיתי, אין זה גורם להן להתרחק מהפולחן הזה, הן משתפות פעולה עם השקר, עם היצר שמושך את העם מעבודת ה' לעבודת האלילים. לשיטתו של רש"י תמוז זהו ההיסק שגורם לדמעות כביכול. לעומת זאת הרד"ק מביא הסברים נוספים וכותב: "יש מפרשים כי מבכות הוא כנוי רוצה לומר משמחות את התמוז בירח תמוז היו עושים חג לעכו"ם והיו הנשים באות לשמחו... ויש מפרשים התמוז השרוף... רוצה לומר שהיו בוכות על אותו שהיה שרוף שהיו שורפין בניהם ובנותיהם באש והנשים היו בוכות אותם". שני פירושיו הפוכים לגמרי, או מלשון שמחה או מלשון צער על בניהם שהיו פולחן לאותו הפסל. המלבי"ם מוסיף הסבר בשם המורה: "פירש במורה שמצא בספרי הצאב"א שהיה איש מנביאי ע"ז שמו תמוז וקרא למלך אחד לעבוד לכוכבי לכת ולמזלות וצוה להרגו במיתה משונה, ובליל מותו התקבצו כל הצלמים מכל קצות הארץ אל היכל בבל לצלם הזהב שהוא צלם השמש וספדו על התמוז, והיה זה להם לחק לבכות בא' בתמוז על מות הנביא התמוז". בין כה ובין כה, אנו רואים במפרשים את הביטוי לקשר שהיה לעם לעבודה זרה, קשר מורכב, קשר שמצד אחד רצו לבנות עליו, קשר שמסים לשמוח בו, ומצד שני קשר של כאב, של צער נורא, של חורבן.

דומה שהחודש שבו חוו עם ישראל חורבן נורא, אמנם לא של בית המקדש, אבל כבר רוח החורבן מנשבת, והאבלות מתחילה, בחרו בשם זה לא בכדי. משם הדברים התחילו, מהחיבור הזה לעבודה זרה, מהשכיחה של המקור שלנו, של הדרך שאליה אנו צריכים לשאוף, גרם לעם ישראל לבכיה של שנים, של דורות על גבי דורות.

בחודש שבו מתחילים לחוש מנהגי אבלות, שבו יש צום לעם ישראל, ראו להדגיש בו מניין הדברים מתחילים, מה הבסיס למשבר הזה שהוביל את הכל אחריו!

השם של החודש כואב ומזעזע, ויחד עם זאת גם נותן לנו תקווה. החורבן הקשור לעבודה זרה מלמד אותנו גם את אפסיותה, את זה שבאמת אין תחליף לעולם הקדושה, לתורה לתפילה, לחיים של דבקות בה'. מלמד אותנו שהדבר תלוי בנו, ושה' רוצה בנו, רוצה שאנו נהפוך את המשבר להתעלות, להתקדמות, לחיים מלאים בסיפוק ובבניה.

הבכי של התמוז מלמד אותנו שהתחליפים לא יוכלו לעולם להחליף את האמת, את השמחה של התורה, את ההתעלות בקדושה, וממילא המשבר יהפך לבנין.

בחודש הבא אנו קוראים לו אב, ואולי מתוך המשבר הנורא אנו נזכרים שיש לנו אבא בשמים שהכל ממנו ושהוא יתברך דואג לנו וקורא לנו לשוב אליו. אך בזמנים ובמצבים שונים אנו קוראים לו מנחם – אב וזוכרים שאחר החורבן יש נחמה, יש תיקון והתעלות. יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ולאור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.