הוצאת ציליה מהחצר לרשות הרבים

בגלל מחלת הקורונה, יש רצון לעשות מניינים ברחובות, ובייחוד לתפילת ימים נוראים, שהם תפילות ארוכות, ונשאלת השאלה האם מותר להקים צליה (גזיבו) בחצר בערב שבת/חג, ובשבת/חג להעבירה מהחצר למקום שיתפללו בו.

איסור צליה ללא מחיצות

הגמרא (שבת קלח עמוד א) אומרת:

ותני: הגוד והמשמרת כילה וכסא גלין - לא יעשה, ואם עשה - פטור אבל אסור. אהלי קבע - לא יעשה, ואם עשה - חייב חטאת. אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא - מותר לנטותן לכתחילה.

הגמ' אומרת לגבי גוד שהוא עור שיש בו משקין ומותחים את הקצוות והאויר עובר מתחת לגוד, שאסור לעשות בשבת אבל אין בזה חטאת כיוון שזה רק אהל ארעי ולא אוהל קבע. ומכאן שאסור בשבת לעשות גג ולהשתמש באויר שתחתיו, וכן כתב המשנה ברורה (סי' שטו ס"ק טו, כ) שאם עושה אוהל כדי להשתמש תחתיו לצל אסור אפילו ללא מחיצות. על כן ברור שהקמת צליה לצל בלבד אסורה בשבת וחג. אלא שנשאלת השאלה האם מותר להעביר צליה ממקום למקום.

שמוש בצליה שהוקמה ערב שבת

הנוב"י לאחר שאסר את פתיחת המטריה בשבת, כתב (או"ח תניינא סוף סי' ל):

ועד כאן דברנו מאיסור תיקונו בשבת אבל אם העמידו מע"ש אם רשאי בשבת לישא אותו ולהאהיל בו על ראשו להגן מפני החמה או מפני הגשם, והא ודאי שמצד מראית העין שיחשדוהו שתיקנו היום ראוי לאסור. לא מיבעי לשטת הרי"ף אליבא דב"י שיש בו חיוב חטאת פשיטא שצריך למנוע ולמחות אפילו הוקם מע"ש מפני מראית עין, אלא אפילו אם נימא שודאי לית בו איסור תורה אפילו יקימו בשבת אלא איסור דרבנן ג"כ שייך בו איסור מראית עין. ועד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא אם החשד הוא איסור דרבנן אם אמרינן בו כל שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור שדעת התוס' דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפילו בחדרי חדרים אסור. ועי' בסי' ש"א במג"א ס"ק נ"ו, אבל בפרהסיא ודאי אסור שהרי איסור הבהמה לצאת בזוג הוא משום חשדא דאזיל לחינגא שהוא איסור דרבנן ועיין בסימן ש"ה סעיף י"א:

אבל אם אסור מצד הדין אף בלא חשדא יש לדון שכיון שכבר הוא מאתמול ובכל מקום שהוא עומד אוהל הוא א"כ מה לי שהוא עומד במקומו או שנושאו על ראשו. אלא שיש סברא ג"כ לאיסור שזה מאהיל עתה על ראשו מיחשב עשיית אוהל וראי' לדבר סיאנא לדעת ר"ח והרמב"ם שאסור משום אוהל ואטו עושה שום דבר בו הלא אינו נוטהו ולא מפשיטו אלא שלובשו על ראשו ואפ"ה אסור משום אוהל. ואמנם לשון הרמב"ם בפ' כ"ב הל' ל"א כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או נגד פניו כמו אוהל והי' מהודק על ראשו והית' השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל הרמב"ם. ויש לדקדק למה כתב הרמב"ם ואם הוציא וכן לסוף השפה שהוציאה וכו' ולמה לא כתב בקיצור ואם השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג ומקפת סביב ראשו או כנגד פניו כמו אוהל אסור וכו'. א"ו שהרמב"ם בעי שהוא יוציא מן הבגד ויעשהו כמו אוהל כגון שכופפו מעט למטה שיאהיל אבל אם כבר הבגד הוא כן אינו עושה שום דבר ואין בו איסור שכבר הוא אוהל קודם שיסיימו /שישימו/ על ראשו הא למה זה דומה שהולך בשבת ועומד תחת האוהל וכי יש בו צד איסור. ואפילו אם נימא שלשון הרמב"ם לאו דוקא ויש בו איסור מצד שמשימו על ראשו וכמו שפלפלו האחרונים על הברעטליך /הכובעים/ ג"כ אין ראי' שהברעטל הוא דבר פשוט וכשמונח או תלוי בכותל אינו אוהל כלל ולא נעשה אוהל כי אם כשמשימו בראשו ולכן מיחשב מה שמשימו על ראשו עשיית אוהל בשבת, אבל הפארעסאל כשהוא מוערך כבר הוא אוהל בכל מקום שהוא ולכן כשמניחו על ראשו אינו עושה אוהל חדש. דרך כלל כשהוא מוערך מערב שבת יש בו לדון לאיסור ולהיתר, אבל עכ"פ מפני מראית עין יש לאסרו כי מי יודע אם ערכו מאתמול ובפרט בדור יתום הזה שנפישי אינן בני תורה יותר מבני בשכר.

הנוב"י הביא שתי סברות לאסור הוצאת מטריה שפתוחה מע"ש. א. משום מראית עין שיחשדוהו שפתח אותה היום, ואפילו שהאיסור דרבנן אין להתיר משום חשד. ב. האם בטלטול האוהל העשוי מערב שבת כדי שיאהיל במקום חדש יש בו איסור או לא. ספקו של הנוב"י היה בדין הכובע שיש לו טפח אוהל, האם הנחתו על הראש כעת מגדירה זאת כאהל האסור בשבת, או שמא האוהל שהיה מוכן מערב שבת/חג אין בו כעת איסור מחודש.  (עיין שו"ע סי' שא סעי' מ, ובמ"ב לעניין כובע בארעט – מצחיה), ועיי"ש שהשאיר את הדבר בספק. בכו"א סיכם את דבריו שבגלל מראית עין ברה"ר יש לאסור להוציא את המטריה אפילו שהייתה כבר פתוחה בערב שבת.

נראה שלעניין הספק השני בדיני אוהל אולי יש מקום לומר שהוי ספק באיסור דרבנן, וא"כ יש מקום להקל בספק כזה, אבל עדיין דין מראית עין קיים.

סיכום

מכאן נראה שבנידון דידן שרוב העולם לא מכינים מערב שבת את הציליה (גזיבו)  אלא בע"ש רוצים להניח את הצליה בבית ובשבת וחג בבוקר רוצים להוציא בודאי שיש חשש למראית עין שעשו בשבת, ובייחוד ברחוב שהעוברים ושבים יאמרו התירו "פרושים" לפתוח ציליות (גזיבו) בשבת וחג, ועוד יוסיפו לומר שהדתיים מתירים כל מה שרוצים, ויש בכך גם חלול השם. על כן ברור לי הדבר שאסור. אמנם יתכן שאם הציליה תהא כבר בערב שבת וחג, והעוברים ושבים יראו שנעשה בערב שבת א"כ אולי לא תהא בעיית מראית עין, ואז יוכלו לאחר ערבית להכניס לחצר ובבוקר להוציא שוב, אולי לא יהיה בהכי מראית עין, וגם בהכי אני מסתפק, מכיוון שבדיני מראית עין אנו חוששים לעוברים ושבים, ואפילו שאינם בני העיר, דהיינו יתכן שיבוא אדם חדש לשכונה ויראה פתאום בבוקר והנה הוקמה ציליה ולא ידע על כך שנעשה בערב שבת.

כל זה מלבד הספק של הנוב"י לעניין העברת אוהל ממקום למקום. אין לדמות דין זה לדין עגלת תינוקות שאם יש אוהל טפח מותר להשלים, מכיוון ששם מקובל שנעשה בערב שבת, אבל ציליות אלו שמקובל לעשותן רק בשעת הצורך יש כאן חשד של מראית עין  ואין להתיר.

להלכה

נראה שיש לאסור להוציא ציליה (גזיבו) מחצר הבית לרשות הרבים בשבתות וחגים אפילו שהוקמה בערב שבת וחג, אלא א"כ אין חשש לעוברים ושבים במקום.