טעמי המצוות - שבת

שבת היא אחת המצוות שקל להזדהות איתן, לפחות עם הרעיון הכללי. יום מנוחה אחד בשבוע - הרי זה דבר מבורך, שמקובל היום ברוב העולם. האדם צריך שיהיה לו יום של זמן פנוי בו הוא נח מעבודתו, מבלה בחיק משפחתו ומתענג על הטוב שנתן לו ה'. התורה עצמה מדגישה את היבט המנוחה והרווחה ה"סוציאלי" שבשבת, המגיע עד העבדים והבהמות: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב), "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה, יג).

הקושי שישנו לאנשים מסוימים עם השבת, אינו עם השביתה והמנוחה אלא עם האיסור לעשות כל מלאכה - איסור שמתרחב למערכת שלמה של הלכות, פרטים ודקדוקים, המגבילים את הפעילות המותרת בשבת ומונעים מהאדם לבלות את זמנו הפנוי באופן הרצוי לו. למה אי אפשר בשבת לנסוע לטיולים, לעשות קניות, לראות טלוויזיה וכדומה? למה מגבילה התורה את האדם, ולא נותנת לו לבחור את צורת המנוחה והנופש המתאימה לו?

מנוחה בפקודה

ראשית, אפשר להשיב על כך במישור המעשי. אלמלא היו קיימים איסורי מלאכה ברורים בשבת, התוצאה בפועל היתה שהמנוחה והשביתה היו נהרסים עבור אנשים רבים. רבים היו בוחרים לנצל את הזמן כדי לעבוד שעות נוספות, ולהרוויח יותר כסף. רבים היו יוצאים לקניות, מה שהיה גורם לבעלי חנויות לפתוח את חנויותיהם בשבת, כדי להרוויח מכמות הלקוחות הגדולה, ולעבוד בעצמם או לדרוש מעובדיהם לעבוד בשבת. כמובן שבעלי העסקים המתחרים היו מוכרחים אז לעבוד גם הם בשבת, וכל רעיון המנוחה היה מתפורר. בנוסף, היתה מתעוררת דרישה לתחבורה ציבורית ולשירותים ציבוריים נוספים, מה שהיה מחייב נהגים ועובדים אחרים לצאת גם הם לעבוד בשבת. רבים גם היו יוצאים לטיולים, ו"מבלים" זמן רב בנסיעות ובפקקים, ללא מנוחה של ממש. בקיצור, אילו היתה התורה מותירה בידינו את הבחירה האם לשבות ממלאכה בשבת או לא, התוצאה היתה שרבים היו בוחרים, נאלצים או מוכרחים לעבוד, ולא היה נשאר הרבה מהשבת. רק איסורים ברורים ומפורטים יכולים למנוע תוצאה זאת, שכן איסור כללי בלבד היה מתמוסס בקלות ("אני לא עושה מלאכה, רק פותח את החנות\עובר על החשבונות\מקליד קצת במחשב\עושה כמה טלפונים" וכדומה). רק הגדרות מפורטות של המותר והאסור יכולות לעמוד בסחף של לחצי הפרנסה והשוק, ולהבטיח שאנשים אכן ינוחו בשבת.

זאת ועוד. במיוחד בימינו, יותר מבדורות קודמים, מתברר עד כמה מנוחה אינה רק עניין של שביתה ממלאכה פיזית, אלא גם מצב נפשי של פניות ושחרור מעומס המידע והחוויות השוטף אותנו בלי הרף. כולנו מכירים את הצורך (שבלא מעט מקרים גובל בהתמכרות) לבדוק הודעות בטלפון ללא הרף, להתעדכן בחדשות, לצלם ולשתף כל חוויה, לראות מה שיתפו אחרים וכיוצא בזה. התקשורת והמדיה פועלים כדי לשמור את האדם ללא הרף במצב של גירוי ומתח, לא לתת לו להירגע ולנוח. אלמלא היתה ההלכה אוסרת שימוש במכשירי חשמל בשבת (איסור אותו חידשו גדולי הדורות האחרונים בחוכמתם), היו אנשים מבלים את השבת מול מסכי הסמרטפון, המחשב והטלוויזיה, וממשיכים לספוג זרם בלתי פוסק של גירויים וידיעות. לא רק הגוף צריך לנוח; גם הנפש צריכה לעשות זאת, ורק ניתוק כפוי מה"אינפוזיה" של אותם מכשירים יכול להבטיח לה מנוחה זו. אנשים שהתנתקו מהמכשירים למיניהם בשבת יודעים לתאר איזו תחושת רווחה מופלאה זו, ואיך פתאום יש להם זמן פנוי להקדיש למשפחתם ולבילוי משותף, במקום שכל אחד ישב שקוע במסך שלו.

כל זה ברמה הפשוטה של הדברים. ידע ה' את נפש האדם, שלא תמיד יודע בעצמו מה טוב עבורו, ולכן קבע חוקים ברורים ליום המנוחה כדי לוודא שמטרתו תושג. אמנם לפעמים עלולות הלכות אלה ליצור תחושת מוגבלות ואי-נוחות, אבל זהו מחיר שראוי לשלמו כדי שיתקיים ייעודה של השבת - מנוחה נכונה של הגוף והנפש.

שבת קודש

אולם לשבת יש טעם נוסף, מעבר לשביתה ולמנוחה. טעם זה מופיע גם הוא בתורה: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז). השבת אינה רק יום מנוחה, אלא "אות" בין ה' ובני ישראל, המציין את בריאת העולם בשישה ימים על ידי ה', כאשר ביום השביעי שבת ממלאכתו. כאשר אנו שובתים בשבת, אנו מבטאים בכך את אמונתנו בבריאת העולם, ומתדמים לבורא בכך שאנו שובתים כמוהו ממלאכה.

הבנה זו עומדת מאחורי המלאכות האסורות בשבת. רבים שואלים מדוע אסור בשבת למשל להדליק אור, הרי בימינו פעולה זו נעשית בקלות וללא כל מאמץ? אלא שהמלאכות האסורות בשבת לא נקבעות לפי מידת הקושי והמאמץ הכרוכה בהם; מותר לסחוב בשבת כל היום רהיטים כבדים ממקום למקום בבית, אבל אסור לכתוב שתי אותיות או להרוג נמלה. המלאכות האסורות אינן אפוא אלה שדורשות מאמץ, אלא אלה שיוצרות יצירה חדשה או משנות את הקיים בצורה משמעותית. השביתה ממלאכות אלה מסמלת את שביתתו של ה' ממלאכת בריאת העולם, שהיתה גם היא מלאכה של יצירה ושינוי. (לא ניכנס כאן לשאלת הסתירה-לכאורה בין תיאור הבריאה בשבעה ימים לתיאוריות המדעיות על התפתחות העולם; על כך אפשר לקרוא כאן. לעניינו, מה שחשוב הוא שהתורה מתארת את הבריאה באופן מסוים ומורה לנו לציין את השבת כזכר לאותו אירוע, תהא אשר תהא הצורה המדויקת בה התרחשו הדברים.)

על פי האמור, ברור ששבת אינה רק "שבת מנוחה" אלא גם "שבת קודש", לא רק יום רווחה סוציאלי אלא זמן מקודש המבטא את אמונתנו בה' ובבריאת העולם, על כל הנובע מכך. מטרתם של איסורי המלאכה אינה רק לוודא שאכן ננוח, אלא להנציח מדי שבוע את הברית בינינו לבין ה'. כך שגם אם במקרים מסוימים הם יוצרים קושי, זהו מחיר שראוי לשלמו לשם מטרה חשובה זו. וכאמור, בסופו של דבר התוצאה המתקבלת היא גם מנוחה טובה יותר.

חיים של מודעות

אפשר להצביע גם על תוצאות חיוביות נוספות של המגבלות בשבת. יהודי המתרגל לשמור שבת, מתרגל לחיות ברמת מודעות גבוהה יותר; במקום לחיות על "טייס אוטומטי", עליו להיות מודע לכל פעולה שהוא עושה, ולבדוק האם היא אסורה או מותרת. האם החפץ הזה הוא מוקצה? האם מותר להזיז אותו? באיזה אופן מותר לקשור את השרוכים, או לפתוח אריזות של אוכל? במקום להתייחס לאיסורי המלאכה כמגבלות מציקות, אפשר לראות בהם אתגר המעורר אותנו לשים לב לכל פעולה שאנו עושים ולחשוב עליה, במקום להתנהל בצורה אינסטינקטיבית. ההרגל הזה (שמתחזק למעשה על ידי המערכת ההלכתית כולה, לא רק הלכות שבת) הופך אותנו לאנשים מודעים וחושבים השוקלים את צעדיהם ובוחנים את הנסיבות בכל מצב בחיים. כמובן שגם עצם ההרגל לרסן את עצמנו, לדחות סיפוקים ולא לעשות כל דבר שמתחשק, מועיל לתיקון המידות ולטיפוח האישיות.

כל האמור לעיל הוא כמובן רק טעימה קטנה מהטעמים הרבים והעמוקים שניתנו לשבת, בספרים ובמאמרים רבים מספור.

סיכום

לשבת יש שני טעמים מרכזיים, הראשון הוא מנוחה והשני הוא זכר לבריאת העולם. איסורי המלאכה בשבת מבטיחים שאכן יושג היעד של מנוחת הגוף והנפש, וכמו כן הם מבטאים את האמונה בכך שה' ברא את העולם ומושל בו. בנוסף לכך הם מרגילים אותנו לחיות בצורה מודעת ומחושבת ולשים לב לפעולותינו.

למאמרים נוספים בנושא מוזמנים להיכנס לאתר- "לדעת להאמין" של מכון ידעיה שעוסק ביצירת משנה אמונית סדורה ורלוונטית.