נטיעת אילנות בהר הבית ובחצר בית הכנסת

א. איסור נטיעת אילנות בעזרה או בהר הבית

נאמר בפסוק (דברים טז כא):

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' א-להיך אשר תעשה לך.

ונחלקו תנאים בפירוש הפסוק בספרי (פר' שופטים קמה):

מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "כל עץ אצל מזבח ה' א-להיך". ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושים אכסדרא בעזרה? תלמוד לומר: "אצל מזבח ה' א-להיך"

המחלוקת בין תנא קמא ור' אליעזר בן יעקב מתייחסת לשלש נקודות:

1. האם האיסור הוא נטיעת אילן או גם בניית בית ואכסדרא?

2. האם מקום האיסור הוא בכל הר הבית או רק בעזרה שליד המזבח?

3. מהי מהות העבירה: לא תעשה או איסור?

כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה, יג):

היא שנמנענו מלנטוע אילנות במקדש או אצל המזבח על דרך היופי והנוי לכוון בזה עבודת האל יתעלה; לפי שכך היו עושים עובדי עבודה זרה, שהיו נוטעים להם אילנות יפים ותאווה לעינים בבתי עבודתם. והוא אמרו יתעלה: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' א-להיך". והעובר על לאו זה, חייב מלקות.

כלומר, שהעובר על איסור זה לוקה. וכן כתב הרמב"ם ברשימת מצוות "לא תעשה", וכן בהל' סנהדרין (פי"ט ה"ד-ה"ה) וכן מובא גם בספר החינוך (מצוה תצב).

להלכה פסק הרמב"ם (עבודה זרה פ"ו ה"ט):

הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה, בין אילן סרק ובין אילן מאכל, אע"פ שעשאו לנוי למקדש ויופי לו - הרי זה לוקה. שנאמר: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' א-להיך", מפני שהיה זה דרך העכו"ם, נוטעין אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם.

הכסף משנה (הל' עבודה זרה שם) אומר שהרמב"ם פסק שאין ליטע אילן רק בעזרה, ולא כתב שאין ליטע בכל הר הבית כדברי תנא קמא, מפני שבנקודה זאת חולק ר' אליעזר בן יעקב עליו. ומאחר שמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, פסק כמותו[1]. הכסף משנה מעיר שהרמב"ם השמיט את הדין שאין לבנות בית המובא בדברי תנא קמא, ופסק כר' אליעזר בן יעקב. ואמנם גם לדעת ר' אליעזר בן יעקב אסור לבנות בית מעץ אך דינו כדין אכסדרא, ואיסורו הוא רק מדרבנן[2].

ב. הסבר המחלוקת בין ת"ק לראב"י

נראה שהמחלוקת בין ת"ק ור"א בן יעקב  היא בהבנת הפסוקים.

1. לגבי עצם האיסור, תנא קמא למד שני דברים מהמילים: "אשרה כל עץ". מחד, מהמילה "אשרה"  הוא למד שהאיסור הוא כדוגמת עובדי עבודה זרה לשם נוי ויופי. מאידך, מהמילה:"כל עץ" הוא למד שהאיסור כולל נטיעת אילנות, בין אם אם הם אילנות  סרק או מאכל[3]. לעומת זאת, ר"א בן יעקב  הוסיף את גזירתם המורחבת של חכמים[4] בהבנתו שהמילים בפסוק: "כל עץ" - כוונתן לכל מבנה של עץ , ואין הכוונה דווקא לאילן סרק או מאכל.

2. המחלוקת העיקרית בין ת"ק לבין ר"א בן יעקב היא בהבנת המילים: "אצל מזבח". לדעת ת"ק, המילים: "אצל המזבח" מכוונות לכל אזור הר הבית. ור"א בן יעקב מצמצם את ה"אצל מזבח ה'" למזבח וליד אזור המזבח במבנה המקדש, דהיינו: בעזרה, וכפשוטו של מקרא.

הרמב"ם קיבל בענין זה את דעתו של ר' אליעזר בן יעקב, ולכן פסק שהאיסור הוא בעזרה בלבד וכ"כ גם בספר החינוך (מצוה תצב).

יש להוכיח מכמה מקורות שהבנת המילים "אצל המזבח" הינה כדעת ר"א בן יעקב. המנחת חינוך (שם) מוכיח זאת מהגמ' (זבחים ס ע"א). נאמר בפסוק: "ואכלוה מצות אצל המזבח" (ויקרא י יב), ומבואר שמדובר בשיירי המנחה[5]. ורש"י (שם ד"ה וכי) מסביר שברור הוא שהכוונה היא לכל העזרה, שהרי ביחס למנחה עצמה כתוב: "מצות תאכל במקום קדוש, בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו ט), וממילא ברור שכך הוא ביחס לשיירי המנחה. נמצאנו למדים שהמילים "אצל המזבח" מורות על המקום שליד המזבח ולא לכל שטח הר הבית.

בנוסף, המילה "אצל" במקרא, המתייחסת למקום, פירושה "בסמיכות". הביטוי "אצל המזבח" כוונתו למזבח עצמו ולמקום הסמוך לו, דהיינו: העזרה. כך למשל: "ויקח יהוידע הכהן ארון אחד וייקוב חור בדלתו, ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה'" (מלכים ב, יב י), ומפרש רש"י שם: "אצל המזבח - בעזרה". בעולת העוף נאמר: "והסיר את מוראתה בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה, אל מקום הדשן" (ויקרא א טז). שם הוסיפה התורה והגבילה דווקא למקום הדשן[6] ולא לכל העזרה (עי' גם ויקרא ו ג). גם בפסוק: "ויחזק בקרנות המזבח... כי נס יואב אל אהל מועד והנה אצל המזבח" (מלכים א', ב כח-כט), הכוונה היא לקרנות המזבח ולא מעבר לכך.

נראה מכל האמור שהרמב"ם[7] פסק עקרונית כדברי שניהם: מחד, פסק כתנא קמא, שמציין את איסור התורה; ומאידך, כר' אליעזר בן יעקב בהגדרת האיסור: את הרחבת האיסור של חכמים ביחס לעץ וצורתו, וצימצומו ביחס למקום. הרמב"ם הקפיד לציין שמדובר על נטיעת אילן סרק או מאכל במקדש ליד המזבח, והדגיש שאסור לעשות זאת לנוי ויופי, וכדוגמת עובדי עבודה זרה, וזהו הלאו מהתורה.

ג. נטיעת אילנות בחצר בית הכנסת

ר' עקיבא אייגר בהגהותיו (שו"ע או"ח סי' קנ סעי' א) מצטט את דברי הרמב"ם (עבודה זרה פ"ו ה"ט) ומוסיף:

וכתב ר' דוד עראמה בפירוש להרמב"ם, דאפילו אצל בית הכנסת אסור מדרבנן.

הפוסקים האחרונים דנו רבות בדין זה[8], ורובם לא הסכימו לקביעה זו, ממספר נימוקים:

א. האיסור בבית המקדש הוא בעזרה ולא בחצר.

ב. אם היה בזה זכר לבית המקדש, היה אסור לבנות בתי כנסת מעץ ולהכניס בהם ספסלים ובימה מעץ.

ג. אין לנו לחדש איסורים חדשים שלא נזכרו בתלמוד ובפוסקים.

על פי הדברים שכתבנו לעיל בהבנת הרמב"ם, נראה לדחות את הדברים המובאים בהגהות ר' עקיבא אייגר, מנימוק נוסף. הרמב"ם הדגיש שזהו דין שתלוי ב"אצל המזבח", וכפי שהסביר הרמב"ם (עבודה זרה פ"ו ה"ט): "מפני שהיה זה דרך העכו"ם: נוטעין אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם". דברים דומים באשר לטעם לא תעשה זה, כתבו הרשב"ם והרמב"ן (דברים טז כא).

טעמו של הציווי נרמז בפסוק עצמו: "לא תעשה לך אשרה". אשרה הוא ביטוי שמופיע מספר פעמים בתורה ובנביאים בקשר לעבודה זרה. (שמות לד יג; דברים ז ה, יב ג, ועוד). בולט הפסוק: "כי נתץ את מזבח הבעל וכרת את האשרה אשר עליו" (שופטים ו ל). כיון שהגויים נוהגים לטעת אשרות ליד מזבחותיהם, אסרה עלינו התורה לטעת כל עץ, בין מאכל ובין סרק, ליד המזבח, דהיינו בעזרה וכדברי המנחת חינוך (במצוה תצ"ב, שהובא לעיל): "שכל העזרה נקראת אצל המזבח".

וכן נאמר בגמ' (עבודה זרה מח ע"א):

"איזו היא אשירה? כל שיש תחתיה עבודה זרה. ור' שמעון אומר: כל שעובדים אותה. איזו היא אשירה סתם? אמר רב: כל שכמרים יושבים תחתיה ואין טועמים מפירותיה. ושמואל אמר: אפילו הני תמרי לבי נצרפא (רש"י: שם עכו"ם שלהם).

נמצאנו למדים שישנו קשר הדוק בין נטיעת אילנות מאכל וסרק לבין מנהגי עבודת אלילים. וכן מביא הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת יג): "לפי שכך היו עושים עובדי ע"ז... בבתי עבודתם". אמנם הלכות רבות שמקורן במקדש, נלמדו גם לגבי בית כנסת; אך כאן זהו דין שביסודו תלוי ב"אצל המזבח". וכפי שהראנו לעיל, שהרמב"ם קיבל בעניין זה את דברי ר' אליעזר בן יעקב שפירש את הפסוק "אצל המזבח" כמתייחס לעזרה ולמקדש בלבד, ולא קיבל את דברי תנא קמא שהרחיב את משמעות הפסוק לכל הר הבית. ברור א"כ, שאין להרחיב עוד את דברי הפסוק לאסור, אפילו מדרבנן, בחצר בית כנסת. ראיה נוספת לכך יש להביא מדברי החינוך (שם) שכותב שדין זה נוהג גם בזה"ז: "אפילו בזמן הזה הנוטע אילן בכל העזרה חייב מלקות". אין צורך בקיומו של מזבח בפועל, מאחר שהתורה הגדירה את האיסור באזור המזבח - "אצל המזבח".

נוסיף עוד. ידוע המנהג שמופיע ברמ"א (שו"ע או"ח סי' תצד סעי' ג) לקשט בחג השבועות את בתי הכנסת והבתים. וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ה): "נוהגים להעמיד אילנות בבית הכנסת והבתים... שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן...".

 מנהג זה דומה באופיו למה שאסרה תורה לטעת אילנות ליד המזבח. ואף הגר"א, שכתב לבטל מנהג זה[9], כתב כן מצד "ובחוקותיהם לא תלכו"; אך לא מחמת "לא תיטע לך אשרה". והסיבה לכך היא כמו שאמרנו, שהלאו של "לא תעשה לך אשרה אצל מזבח ה' א-להיך" הוא לאו מיוחד ונוסף, והוא שייך רק "אצל מזבח ה'", בעזרה בבית המקדש. ודברים דומים כתב הראי"ה קוק (שו"ת אורח משפט סי' לז) ומסקנתו שאין לנו לחדש איסור דרבנן שלא אמרו לנו חז"ל.

סיכום

הלאו בתורה: "לא תעשה לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך אשר תעשה לך", אמור אך ורק ביחס לנטיעת אילן "אצל המזבח", בעזרה בבית המקדש, כמנהג עובדי עבודה זרה, ואין ללמוד ממנו איסור, אפילו מדרבנן, על נטיעת אילנות בחצר בית הכנסת.