הנחיות להכנת שמן בטהרה

הקדמה

 מכון המקדש משתדל זה שנים מספר להכין שמן זית זך וטהור הכשר להדלקת המנורה. הכנה זו היא אמירה כלפי שמיא וכלפי עצמנו, שאנו עושים כל שביכולתנו בתנאים הקיימים כיום למען קיום מצוות הדלקת המנורה. כיוצא בזה כתב המאירי (תענית ח ע"ב):

 יחיד או ציבור שאירעה להם סיבה הימנעותם מלעשות מצווה או מעשה שמחויבים לעשותו, יהיו מתכוונים להיות מחשבתם נקייה לעשות אותו כל זמן שיהיה בידם לעשותו.

מעבר לכך, להכנה זו ערך מעשי רב בהכנות להקמת בית מקדשנו בב"א. בהדרגה מצטבר מלאי של שמן טהור שיספיק לזמן מה. מלבד זאת, התרגול מדי שנה מספק מידע חדש על הזן המתאים להפקת השמן, על העונה המתאימה למסיק הזיתים ועל השיטה המיטבית לכתישת השמן וסינונו. הכנת השמן גם מציפה שאלות הלכתיות חדשות מדי שנה בשנה, ובירורן בונה נדבך נוסף בהכנה הלימודית הנדרשת מאיתנו. על חשיבות העניין יש ללמוד מן הגמרא (נידה ו ע"ב): 'אמר עולא: חבריא מדכן בגלילא', ופירש רש"י: 'חברים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות, שמא יבנה בית המקדש בימיהם'. הגמרא שם אומרת שרבי יהודה הנשיא הקל בשעת הדחק בטהרתם של היין והשמן הללו, וכתב על כך ה'ערוך לנר':

מה שעת הדחק שייך בזה?... וצריך לומר, כיוון שהם היו מטהרים בכל שנה בשעת בצירה ומסיקה יין ושמן לנסכים, משום שמא יבנה ביהמ"ק, ומסתמא היו עושין כן כיוון שמצווה לעשות זכר למקדש, כדאמרינן (סוכה מא ע"א) מקרא ד'דורש אין לה' מלמד שבעיא דרישה. ולכן אפשר שכבר עברו זמן הגתות והבדים כשנשאלה שאלה זו, ולא יכלו למצוא עוד, או עכ"פ רק בדוחק גדול, ולכן טיהר רבי... דאם רבי לא היה מטהר לא היו שומרים אותם עוד בטהרה... ולכן שפיר קרא ליה שעת הדחק.

יפים לעניין זה גם דבריו של בעל 'משיבת נפש' (ר' יוחנן לוריא, צרפת, ר'-רע"ד. פרשת ויקהל):

וכל אישה חכמת לב בידיה טוו... על כן ראוי ללמד כל הנשים אומנות המחט וטוויה ואריגה, אם נזכה לבניין הבית – שידעו לעשות הראוי להם, וכן עשו במצרים הנשים חכמת לב הרואות הנולדות הרגילו עצמם ללמוד אומנות, וכן האנשים קודם שהגיעו לגבורה למלאכת כבידה חומר ולבנים הרגילו עצמם ללמוד אומנות אם יזכו לגאולה יהא בידם לעשות... וכן עשה אלעשה שבזבז מעותיו לדעת תספורת של כהן גדול... שאם יזכו לגאולה שלא תחמץ המצווה.

הנחיות מכון המקדש להכנת השמן הטהור

א. המצווה – מצווה להכין את השמן למנורה בטהרה, אם הדבר אפשרי.^[1]

ב. המסיק – ניתן למסוק את הזיתים ללא הגבלה של זהות המוסקים ושל צורת המסיקה, ויש להיזהר שלא להרטיב אותם. מרגע כתישת הזיתים, אז מתחיל השמן לזוב על פי רצון האדם, יש להקפיד על טהרתם, כדלהלן.^[2]

ג. העוסקים בכתישה – כל איש יהודי יכול לעסוק בכתישה, על פי כללי הזהירות שלהלן.^[3]

ד. הזיתים הכתושים והשמן לא יוזזו בשום שלב על ידי אישה שאיננה בימי טהרתה לבעלה, וכן לא על ידי גוי או גויה.^[4] עם זאת, ניתן להסיע את השמן ברכב הנהוג על ידיהם.^[5]

ה. אישה שטהורה לבעלה רשאית לעסוק בהפקת השמן ולהזיז אותו כמו איש, אבל עליה לבדוק את עצמה ביום שבו היא עוסקת בכך, ואם לאחר העיסוק תמצא שנטמאה – נטמא השמן שעסקה בו באותה יממה.^[6]

ו. הכתישה – הכתישה תתבצע בעזרת כלי אבן או פלסטיק,^[7] או במקלות עץ פשוטים שאין בהם בית קיבול לנוזלים.

ז. בשום שלב אין לגעת בידיים בזיתים הנכתשים או בשמן (למקרה יוצא מן הכלל עיין בהערה).^[8] כל נגיעה תהיה באמצעות חציצה בדבר שאינו מקבל טומאה:^[9] שקית ניילון, כפפת גומי או כפפת ניילון.^[10] בכפפת ניילון, הניסיון מלמד שרצוי לעטות שתי כפפות זו על גבי זו, מחשש שאחת תיקרע תוך כדי העבודה.

ח. אין להניח את הזיתים הנכתשים ואת השמן בכלי המקבל טומאה: מתכת, עץ, חרס או זכוכית, אלא רק בכלי אבן או פלסטיק, אך ניתן להניח אותם גם בכלי המקבל טומאה, כששקית ניילון חוצצת בין הכלי לשמן.

ט. בשעת הכתישה יש להתכוון^[11] שאנו משתדלים לשמור על השמן בטהרה לשם שימוש עתידי במקדש אי"ה.^[12] מאידך גיסא, יש להקפיד שלא להגדיר את הזיתים והשמן כ'קודש', כדי למנוע מעילה, חלילה. הם חולין, אך נשתדל להקפיד על טהרתם כדין קודש.

י. ביגוד – מותר ללבוש בגדים טמאים בשעת הכתישה והעיסוק בשמן,^[13] אך יש מקום להדר ללבוש בגדים שאין בהם טומאת מדרס.^[14] יש להיזהר שבגדי האדם לא ייגעו בשמן ובזיתים הכתושים. לשם כך מומלץ להפשיל שרוולים, ורצוי ללבוש סינר ניילון.

יא. תקלות – אם מקל הכתישה (שאינו מקבל טומאה, כנ"ל בסעיף ו) נגע באדם או בבגדו, בצידו הרטוב של המקל, השמן שעל המקל נטמא. יש לשטוף אותו ולנגבו היטב, וכאשר התייבש לגמרי, ניתן להמשיך להשתמש בו.

יב. אם אדם או בגדו נגעו בכלי שבו הזיתים או השמן במקום שיש בו רטיבות – השמן שנגעו בו נטמא, ויש לנגבו היטב ולסלקו. לגבי שאר השמן, הדבר תלוי היכן נמצא השמן שנטמא: אם הוא בקרקעית הכלי, ויש רצף של רטיבות בין השמן הטמא לשאר השמן – נטמא כל השמן. לעומת זאת אם השמן נמצא בדופן הכלי – לא נטמא השמן שמעליו ומתחתיו, אפילו אם יש רצף של רטיבות בין השמן הטמא לשאר השמן.^[15]

יג. טומאת מת – למרות כל האמור, על פי שיטה רווחת, השמן ייטמא גם אם יינקטו כל אמצעי הזהירות הללו, אלא אם כן כל העוסקים בשמן וכל הנמצאים עימו תחת אותה קורת גג יימנעו מלשאת עליהם חפצי מתכת שאי פעם נטמאו במת.^[16] למעשה, ניתן לסמוך על הסברה שחפצים כאלה אינם מטמאים באוהל.^[17]

יד. שמירת השמן בטהרה – לאחר הכנת השמן, יהיה ניתן להגן עליו מטומאת מת עתידית באופן הבא: השמן יוכנס לכלי אבן או פלסטיק, או כלי חרס שהוכן בטהרה,^[18] יונח עליו מכסה שאף הוא איננו מקבל טומאה (אבן, פלסטיק וכדומה), והכיסוי יודבק לכלי עד לאטימתו המוחלטת באמצעות חומר דביק כלשהו, כגון נייר דבק.^[19] באופן זה השמן יהיה מוגן מטומאה גם אם יימצא במקום שיש בו טומאת אוהל.^[20]

טו. גם לאחר איטום כאמור, עדיין יהיה אסור להזיז את השמן על ידי אישה שאיננה טהורה לבעלה או על ידי גוי או גויה.^[21]

טז. פיקוח – רצוי שאחד המלווים את התהליך לכל אורכו יהיה פנוי מכל משימה אחרת לטובת פיקוח על שמירת כללי הטהרה.^[22]

יז. דיני התרומות והמעשרות משמן זה יידונו בנפרד אי"ה.

[1].     א) בהדלקת המנורה ההלכה היא שטומאה דחויה בציבור, ובלית ברירה ניתן להדליק אותה בשמן טמא (תורת כהנים, אמור, פרשתא יג, ז; ופירוש רבנו הלל לתו"כ שם; וראה פר"ח, או"ח סי' תרע; ואנציקלופדיה תלמודית, ערך טמאה בצבור, ציון 233). אך מאחר שהטומאה 'דחויה' ולא 'הותרה', יש להשתדל להשיג שמן טהור (ראה הל' ביאת המקדש פ"ד הט"ו; ובאנציקלופדיה תלמודית, שם ציון 236, שיש אומרים שאפילו לדעה 'הותרה' יש להשתדל להביא בטהרה אם השמן נטמא לפני קידושו בכלי). נכון לעכשיו אין בידינו מנורה טהורה, והשמן הנוגע בה נטמא, אבל בהנחה שאיננה טומאת מת (תלוי בדין 'חרב כחלל', כדלהלן), ניתן יהיה לטהר אותה בטבילה במקווה, גם אלמלא יהיה בידינו אפר פרה אדומה. ב) יש אומרים שבחינוך מנורה חדשה צריך שיהיה שמן טהור דווקא, ולפי זה הסבירו מדוע החשמונאים נזקקו לפך שמן טהור ולא הסתמכו על היתר הטומאה בציבור (חכמת שלמה למהרש"ק, או"ח סי' תרע; גליוני הש"ס לר"י ענגיל, שבת כא ע"ב). על סברה מחודשת זו יש להעיר: מצינו בספרי נשא, פיסקא נא, שקרבן נחשון דוחה את השבת ואת הטומאה, אע"פ שהיה לחנוכת המזבח. ב'זית רענן', לבעל המגן אברהם, על הילקוט שמעוני, סוף רמז תשיד, אף כתב שקרבן נחשון הוקרב בפועל בטומאה, מאחר שרק למוחרת נשרפה הפרה האדומה. עוד מצינו מפורש בתוס', תענית יז ע"ב ד"ה בעינן, שגם בתחילת העבודה בבית שלישי ינהג היתר זה של טומאה בציבור, וראה עוד ב'אמבוהא דספרי', על הספרי נשא פיסקא פד (עמ' 206–207), שהאריך להוכיח מכמה מקומות שגם חינוך המזבח כשר בטומאה. מכמה מקורות משמע שכך היה גם בתחילת ימי בית שני, עיין פיה"מ לרמב"ם, פרה פ"ג מ"ב, ואכמ"ל. אפשר שכוונת האחרונים הנ"ל להסביר למה היה רצוי כך ולא שזוהי חובה מן הדין, ובחכמת שלמה, שם, משמע שבא רק להסביר למה גם מאן דאמר 'הותרה' מודה שבחינוך הבית צריך לכתחילה לחזר אחר טהורים, אבל אין כוונתם לומר שהדבר מעכב, ושאפילו אם לא מצאו לא יעשו בטומאה. ג) לגבי המנחות, אלה מהן שזמנן קבוע דוחות את הטומאה, והן: עומר, שתי הלחם בשבועות, לחם הפנים בכל שבת, מנחת חביתין בכל יום ומנחת נסכים של תמידים ומוספים – עי' על אודותיה ביומא ז ע"א, ואנציקלופדיה תלמודית, ערך טמאה בצבור ציון 161 והלאה. אך מנחות הנדבה, למשל, אינן דוחות את הטומאה.

[2].     אוכל שלא הורטב איננו מקבל טומאה, ואע"פ שגזרו חז"ל על ענבים שהבצירה מכשירה אותם לטומאה – על הזיתים לא גזרו (טהרות פ"ט מ"א, ושבת יז ע"א, ואומנם שיטת ר"ת שגזרו גם עליה, עיין תוס', חגיגה כה ע"א ד"ה יתננה, ותוס' הרשב"א, פסחים ג ע"ב, אך רוב הראשונים חולקים). במשנה בטהרות שם נאמר, לדעת חכמים, שהזיתים הוכשרו משעת גמר מלאכתם, ופסק הרמב"ם, הל' טומאת אוכלין פי"א הל' ח: 'זיתים שמסקן לדריכה מאימתי גמר מלאכתן? משתגמר מסיקתן ויהיו מונחים ומוכנים לדריכה, אע"פ שלא נפלו עליהן משקין ולא יצאו מהן משקין', והטעם (בהל' ו): 'ומפני מה יוכשרו הזיתים שנגמרה מלאכתן? שחזקתן שהוכשרו במוהל שלהן, שהרי רוצה בקיומו כדי שיהיו נוחין לדרוך'. לפי זה היה מקום לומר שכאשר הזיתים נמצאים בדולב (הכלי הגדול שבו מובילים אותם לבית הבד), הם כבר מוכשרים אפילו אם הם יבשים. אולם דברי המשנה והרמב"ם מתאימים למקובל בעבר ללקוט את הזיתים בקופה ולהעביר ממנה למעטן, שם שהו הזיתים ימים מספר כדי שיזיעו ויהיו מוכנים לדריכה (עיין במשנה שם. ובירושלמי בשבת פי"ז ה"ג: 'דבי ר' ינאי אמרי: קנה שהתקינו להיות בודק הזיתים. כיצד היה יודע? אם מלוכלך במשקה – בידוע שנגמרה מלאכת המעטן, ואי לא – בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן', ועיין בתוס' רי"ד, חגיגה כה ע"א, שהאריך לתאר את התהליך). אולם כיום מקובל לזרז ככל האפשר את הדריכה, כדי למנוע חומציות של השמן, ובהיות הזיתים בדולב אין חזקה שהזיעו, וגם לא נוח לאדם ביציאת הזיעה, מה עוד שמקובל בימינו לשטוף את הזיתים במים לפני הדריכה, וכל שמן שיצא מהם קודם לכן יאבד, כזיעת הקופה דחז"ל. לכן מסתבר שבימינו אין 'גמר מלאכה' לעניין זה (ואחרי השטיפה במים הרי הוכשרו ממילא מהמים). וראה בירושלמי, חגיגה פ"ג ה"ד, שזיתים שנלקטו בעבר הירדן והובאו לכתישה ביהודה אינם מוכשרים לטומאה בדרכם. עוד יש להוסיף שנראה שהרמב"ם לשיטתו בבצירת ענבים (הל' טומאת אוכלין שם, ה"א), שלדעתו גזרו חכמים על הענבים להיות מוכשרים אפילו אם לא נרטבו כלל, וממילא בזיתים, שבהם הקלו יותר (כמפורש בשבת יז ע"א), גזרו כשיש חזקה שהזיעו אע"פ שלא רואים משקים. לעומת זאת לרש"י, שבת טו ע"א ד"ה שמאי, הבוצר לגת הוכשר רק כשרואים עליו משקה (והחידוש בגזֵרה זו הוא רק שאפילו משקה שלא לרצון דינו כלרצון), וממילא במסיקה מסתבר שגמר המלאכה מכשיר רק אם ידוע שהזיעו (משנת טהרות, טהרות, עמ' רנט; אפיקי מים, טהרות, עמ' תרנט; אך במחלוקת זו על הבצירה נראה לענ"ד שהעיקר כרמב"ם, ראה במאמרי 'הבוצר לגת', מעלין בקודש, לד). עוד יש לציין לחסדי דוד, טהרות פ"י ה"ב, שביאר בדעת הרמב"ם שזיתים יבשים לגמרי אינם מוכשרים, והחידוש במעטן הוא שאפילו זיעה מועטת מכשירה, וזהו 'שלא יצאו מהן משקין'. וכיו"ב ב'משנה אחרונה', טהרות שם, ביאר שכוונת הרמב"ם שאע"פ שאין רואים שיצאו מ"מ חזקתם שיצאו, ומשמע שאם ברי שלא יצאו לית לן בה.

[3].     גבר יהודי אינו מטמא ב'היסט', הזזה ללא נגיעה, אלא אם כן הוא זב, ואין לחוש לכך מן הסתם (עיר הקדש והמקדש, ח"ד פ"ז עמ' נ-נא, ובהרחבה בספרו של הרב גורן, הר הבית, פכ"א). טמא מת, בועל נידה, בעל קרי, וכן פולטת ש"ז אינם מטמאים בהיסט (תוספתא ידים פ"א הי"ב; ופסחים סז ע"ב). גם עם הארץ, שלדעת רוב הראשונים יש בו דינים מסוימים של זב, אינו מטמא בהיסט (תוס', נידה לג ע"ב ד"ה ותיפוק, ושאר ראשונים שם, פרט לתוס' רי"ד שחולק בדבר, ואכמ"ל).

[4].     אישים אלו מטמאים גם ב'היסט', אישה שאיננה טהורה – מדאורייתא, וגוי – מדרבנן (שבת פג ע"א).

[5].     שו"ת מעשה חושב, ח"ד סי' לו. ועיין פסחים צב ע"ב: 'מנפח אדם בית הפרס והולך', ופרש"י ד"ה מנפח: 'ועצם כשעורה נדחה בנפיחתו', שם מבואר שהיסט ע"י נשיפה וללא מגע אינו מטמא, אע"פ שהוא מכוח האדם.

[6].     יש כאן שתי הלכות: א) חיוב לכתחילה לבדוק את עצמה, כדין העוסקת בטהרות, שבודקת שחרית וערבית (נידה יא ע"ב, ועי"ש יב ע"א 'הא רשע לא מקרי?', שמבואר שהוא חיוב ולא עצה טובה בעלמא). ב) טומאה למפרע, אם הבדיקה נמצאת טמאה, עד מעת לעת או עד הבדיקה הקודמת (המאוחר מבין שניהם). לגבי מסולקת דמים ('בתולת דמים', זקנה, מעוברת ומניקה) קיימות דעות שונות בשאלה אם חלה עליהן חובת הבדיקה, ראו רש"י, נידה יא ע"א ד"ה אע"פ; חידושי רע"א שם; תוס', שם לט ע"א ד"ה והיולדת; ורמב"ם, הל' מטמאי משכב ומושב פ"ד הל' ו-ח.

[7].     שיטת רוב ככל הפוסקים שכלי פלסטיק טהורים, ועוד חזון למועד אי"ה.

[8].     ההנחה היא שכולנו טמאי מת, בגלל נוכחות בבתי חולים ובבתי קברות. מי שלא נטמא מעולם בבית קברות או בבית חולים, ואינו נושא על עצמו חפצים שהיו בבית חולים או בבית קברות, הוא לכאורה בחזקת טהרה, אם יטבול במקווה את עצמו ואת בגדיו וימתין עד צאת הכוכבים (אך הדבר תלוי בדין 'חרב כחלל', כדלהלן הערה 16). ככלל, קשה להניח כך לגבי ישראל המעיד על עצמו שמעולם לא נטמא, כי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, אבל בכהן שהוריו הקפידו על טהרתו, הדבר אפשרי, וכן בגר שנתגייר זה עתה (על כך בספרי 'טהרת ישראל' ח"א סי' ה). טבילה זו צריכה אף היא להיות לשם קודש.

[9].     לכאורה אי אפשר להסתמך על כפפה וכדומה, שהרי מצינו שלא התירו לאוכלים חולין על טהרת הקודש לאחוז בהם בידיים טמאות על ידי חציצה כלשהי, מחשש שייגעו בהם תוך כדי האכילה (חולין קז ע"ב: 'התירו מפה לאוכלי תרומה, ולא התירו מפה לאוכלי טהרות'; ועיין רמב"ם, הל' שאר אבות הטומאות פ"ח ה"ט). אך מסתבר להתיר, מכמה טעמים: 1) מסתבר שהאיסור נאמר דווקא לאוכלים, כלשון הגמ' בחולין הנ"ל: 'לאוכלי טהרות', אבל עיסוק אחר מלבד אכילה מותר על ידי מפה. ראיה לדבר מהמשנה בחגיגה פ"ג מ"א שהנושא את המדרס אינו נושא את הקודש (מחשש שהמדרס ייטמא ישירות את הקודש, עיין בגמ' בחגיגה כג ע"א), ומבואר שאם עזב את המדרס, ועדיין הוא טמא מחמת נשיאתו אותו, מותר לו לשאת את הקודש, דהיינו בחציצת כלי. וראיה נוספת משיטת רוב הראשונים (עיין ב"י, או"ח סי' קסג), שגם בחולין גרידא אסור לאכול לחם ע"י מפה, אע"פ שנגיעה ישירה בלחם מותרת, וכמובן גם החזקה ע"י מפה שלא לשם אכילה מותרת. ודעת הרמב"ם, הל' שאר אבות הטומאה שם, שדין זה שאין לאכול לחם ע"י מפה נאמר בחולין על טהרת הקודש, אע"פ שלשיטתו (רמב"ם, שם פי"א ה"ט) אין בהם דרגת שלישי לטומאה כלל, ואינם נטמאים מן הידיים. 2) יש אומרים שהאיסור דווקא במפה המקבלת טומאה, ולא בכלי שאינו מקבל טומאה (חידושי מהרי"ח, חגיגה פ"ג מ"ג), מפני שזהו היכר שיזכיר לאדם לא לנגוע באוכל. וראיה לדבר ממה שמצינו שגזרו שאין לאכול קודש בידיים מסואבות ע"י קיסם (חגיגה כד ע"ב), ובחולין על טהרת הקודש הדבר מותר (חגיגה כא ע"ב, ורמב"ם, הל' שאר אבות הטומאה פי"ב הט"ז. ולדעת רש"י גם האיסור על הקודש אינו אלא באוכל חולין עימו). אך קשה, שבחולין קז ע"ב, מבואר שבלאי חמתות דינן כמפה לעניין זה, ונראה שהם כלים שאינם מקבלים טומאה (רש"י, גיטין סב ע"א ד"ה בכפישה; וראה גם תוספתא כלים ב"ב פ"ו ה"ד: 'החמת שפחתה הכהן להיות רודה בה ככר תרומה – טהורה'). ובטורי אבן, חגיגה כד ע"ב, ביאר את היתר הקיסם משם שאין דרך לאכול כך, וגם זה אינו מתיישב יפה בבלאי חמתות (עיין רש"י, גיטין שם, שאין דרך לתת בהם עיסה). ובמרומי שדה, חגיגה שם, דחה את דברי הטו"א וכתב שמפה וקיסם חד הם, אך לא עמד על ההבדל בעניין חולין על טהרת הקודש, שנאסרו בזה והותרו בזה. 3) נראה שאיסור האכילה במפה הוא לכתחילה בלבד, ובדיעבד אין האוכל נטמא, ולגבי חולין גרידא הקלו בו בשעת הדחק כשאינו יכול לטהר את ידיו (שו"ע, או"ח סי' קסג סעי' א, ע"פ הערוך, ערך 'גבל' המובא בב"י), ושמא אף לחולין על טהרת הקודש.

[10].   שקית ניילון איננה מקבלת טומאה, משום שאיננה מהחומרים האמורים בתורה לקבלת טומאה, ובדרך כלל היא גם לא מיועדת לשימוש קבוע אלא היא ככלי חד פעמי. לעניין כפפת גומי, עי' חזון איש, יו"ד סי' קכו ס"ק ז, שגומי אינו מקבל טומאה כלל, אפילו כלי קיבול או בגד.

[11].   אין צורך באמירה מפורשת, עיין רמב"ם, הל' שאר אבות הטומאות פי"ג ה"ב: 'שיתכוון'; וכן ברש"י, חגיגה יח ע"ב, ד"ה טבל לחולין; וכן בשו"ע, או"ח סי' קנט סעי' יג, לעניין נטילת ידיים לחולין, על פי שיטת הרשב"א שאף היא צריכה כוונה.

[12].   חגיגה פ"ב משניות ו-ז; ורמב"ם, הל' שאר אבות הטומאות פי"ג ה"ב. מדברי הרמב"ם בפיה"מ, טהרות פ"ב מ"ב ורמב"ם, הל' טומאת אוכלין פט"ז הי"ב, נראה שהתנהגות ע"פ כללי 'חולין על טהרת הקודש' אינה דווקא בסביבת קודש או בחולין המיועדים להיות קודש, אלא זוהי הנהגה אישית מטעמי פרישות, להיות בדרגת טהרה של הקודש. בשום מקום לא כתב הרמב"ם במפורש שכבר בהכנת חומרי הגלם לקרבנות חובה לעשותם כחולין על טהרת הקודש. אם כן יש מקום להבין שאם החומרים נעשו בטהרת חולין ואח"כ הוקדשו, דינם כעת כטהורים לקודש. אולם מהגמ' בנידה ו ע"ב ורש"י ד"ה חבריא הנ"ל מתבאר שהכנת הנסכים דינה כחולין על טהרת הקודש; ועיין רמב"ן, נידה ו ע"א, וכן משמע בנידה עא ע"ב שהכנת מים לצורך קרבן פסח חייבת להיות על טהרת הקודש (וראה גם טהרות פ"א מ"ט), וכך עולה מהרא"ש, שקלים פ"ה מ"ג; והרע"ב, שקלים שם מ"ד, ואכמ"ל.

[13].   אומנם לאור ההלכה שהנושא את המדרס לא יישא את הקודש, הלכה שנוהגת גם בחולין על טהרת הקודש (חגיגה כא ע"ב ורמב"ם, הל' שאר אבות הטומאה פי"ב הט"ז), היה מקום לאסור את העיסוק בשמן על מי שלובש בגדים הטמאים בטומאת מדרס, כגון שנידה ישבה או נשענה עליהם. בשאלה דומה עסקתי במאמר 'טבילת בגדים עבור נשיאת כד שמן למנורת המקדש', ב'מעלין בקודש' לא, עמ' 173–179, על אודות הובלת השמן כשהוא בכלי אטום. הטעם הראשון להיתר שם, הובלה בכלי אטום, אינו מספיק להתיר את כל התהליך הנדון כאן, אך הטעם השני, שהאיסור נאמר רק כאשר המדרס בידו, והשלישי, שהאיסור נאמר רק על מנעל וסנדל, יפים גם לכאן, והשני מביניהם נלע"ד מבוסס דיו כדי להתיר על פיו.

[14].   דהיינו נעליים ובגדים חדשים, או שידוע שמאז שנקנו לא נשענה עליהם נידה, או שהוטבלו כעת מטומאה זו, אע"פ שעדיין יש עליהם טומאת מת.

[15].   טהרות פ"ח מ"ט: 'ניצוק וקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה'. הגר"א שם פירש שזה דווקא בטבול יום, אבל בטמא המטמא את המשקה כל טיפה מטמאת את חברתה. ואולם הראשונים לא פירשו כך (רמב"ם, הל' טומאת אוכלין פ"ז ה"א; ר"ש ורא"ש, טהרות שם; שם, מכשירין פ"ה מ"ט), וכן דעת כמה אחרונים, משום שבטומאת משקין דרבנן הקלו (תפא"י, שם בועז, אות יד; חזו"א, כלים סי' כט סק"ח; שם, מכשירין סי' ה ס"ק ט-י), או משום שנגיעת טיפה בחברתה היא בגדר טומאת בית הסתרים (שערי ישר, ש"ג פכ"ח אות תשפו-תשפז). לעניין זה יש לציין שצירוף כלי אינו מחבר בחולין על טהרת הקודש (הל' שאר אבה"ט פי"ב הט"ז).

[16].   על פי דין 'חרב כחלל' כהבנתו המקובלת ברוב הראשונים, כל חפץ מתכת שאי פעם נטמא מהמת, כגון בבית קברות או בית חולים, מטמא באוהל את כל מה שנמצא עימו תחת אותה קורת גג. לפי זה, אם השמן יוכנס למקום שבו, למשל, אישה שעונדת טבעת שהייתה בבית חולים – השמן נטמא. גם בעבודה תחת כיפת השמיים, אם מעל השמן יעברו משקפי מתכת (על טומאת משקפיים עם מסגרת מתכת עיין 'טהרת כלים', ח"ב עמ' תסה) שהיו בבית חולים – השמן נטמא (עצם נשיאת חפץ המתכת על ידי העובדים איננה מטמאת את השמן, מאחר שהעובדים לא נוגעים בשמן, אלא אם יהיה מעל השמן או מתחתיו או עימו תחת אותה קורת גג).

[17].   לשיטת הרמב"ם, חפץ זה שנטמא מהמת אינו מטמא באוהל, אבל מאידך גיסא הרמב"ם מחמיר שכל חפץ שנטמא מהמת, אפילו אינו של מתכת, דינו כמת לעניין זה שאדם או כלי שהוא נוגע בו נעשה אב הטומאה. על פי שיטתו ניתן להימנע מן הטומאה ביתר קלות, אם כל מגע בשמן יהיה באמצעות חציצה של דבר שאינו מקבל טומאה, כאמור. לענ"ד הנכון יותר שחפץ שנטמא ממת וכעת אינו צמוד אליו אינו מטמא כמת כלל (בניגוד לכל הראשונים הנ"ל), והרחבתי על כך בספר 'טהרת ישראל', ח"א סי' ב; הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א והג"ר דב ליאור שליט"א הורו שבהכנת השמן בימינו אין צורך לחוש לטומאת אוהל, אם כי לא קבעו מסמרות בדינו לעת"ל.

[18].   ראו 'הנחיות להכנת כד שמן טהור', אמונת עתיך 106 (תשע"ה), עמ' 142–147.

[19].   יש לדון על מכסה מתברג, אם הוא נחשב כצמיד פתיל: האם הגורם המועיל בצמיד פתיל הוא האיטום ההרמטי, ואם כן לכאורה גם הברגה היא אטימה מוחלטת; או שהגורם המועיל הוא איטום שמבטל את הפתח, דהיינו אטימה כדרך אחסנת הכלי לזמן רב, ולא משהו שמיועד לפתיחה יומיומית. לעניין זה עי' בראב"ד, הל' טומאת מת פכ"ב ה"ט: 'וחכמים אומרים אינה מצלת, שדרך תשמישה הוא זה', ומשמע כצד השני, וראה בהרחבה ב'מנחה טהורה' (מאת ידידי הרב דני וולף שליט"א) עמ' 293–296, דרכים שונות בהבנת דעת הראב"ד. עיין גם במאמר 'בענין טיסת כהנים במטוס ע"ג בית הקברות של ישראל', מאת הרב שלום יוסף פראנק ('זכרון בנימין' ח"ג עמ' קב-קד), שצידד שעניינו של צמיד פתיל הוא ביטול הפתח, ואין להסתפק במכסה מתברג או ריצ'רץ' וכדומה, וכן ב'משנת טהרות' (הרב גרבוז), כלים ח"א עמ' רעח, על פי לשון המהר"ם, באהלות פי"ב מ"ב, שכלי שמוקף צמיד פתיל 'אין לו פתח'. לעומת זאת ר"ת בספר הישר, חידושים סי' קסז, כתב שהאיטום בצמיד פתיל 'לא ביטל פתחו, דהך הקפה אינה אלא לפי שעה עד שתעבור הטומאה ולא תיכנס הטומאה דרך האוויר', והסביר לפ"ז מדוע הכלי נטמא בהיסט, עי"ש.

[20].   זהו דין 'צמיד פתיל' המבואר בתורה במדבר יט, טו; משנה כלים פ"י מ"א; וברמב"ם, הל' טומאת מת פ"כ ה"א ופכ"א ה"א. אומנם הלכה היא ש'אין הקודש ניצל בצמיד פתיל', אבל שמן המיועד למנורה וטרם הוקדש ניצל בצ"פ. על כך דנתי במאמר 'הצלת שמן למנורה בצמיד פתיל', אמונת עתיך 110 (תשע"ו), עמ' 135–144.  אפשרות נוספת להצלה מטומאת מת היא החזקת השמן בארון עץ גדול ממדים (חללו מכיל לפחות שליש מטר מעוקב, 40 סאה), והארון יהיה סגור, אע"פ שאינו אטום ממש (כך שיטת רוב הראשונים, על פי המשנה באהלות פ"ד מ"א, שמגדל שבבית אין הטומאה נכנסת לתוכו, אלא שנחלקו בטעמו של דבר: לדעת הרמב"ם כלי הבא במידה דינו כאוהל ולא ככלי, ולכן הוא מציל בלא צמיד פתיל, ואילו הר"ש שם סובר שעקרונית דינו ככלי, ובכל זאת סגירת דלתותיו מועילה. ודנו אחרונים בבירור דבריו, וההשלכה מהם לגבי סגירה שאינה הרמטית בשאר כלים שאינם מקבלים טומאה, עיין דרכי שמואל, אהלות עמ' פו-פז; נחלת שי, כלים ח"א עמ' קלט-קמ; שערי דעת, עמ' רס הערה 202. המהר"ם מרוטנבורג בפירושו שם נדחק להעמיד את המגדל בצמיד פתיל, וזוהי דעת יחיד, וגם היא לא נאמרה בארון הקבוע במקומו, ראה דבריו במשנה ב על תיבת המגדל).

[21].   לדעת רוב ככל הראשונים צמיד פתיל אינו ניצול בטומאת היסט, כמ"ש הרמב"ם, הל' טומאת מת פ"ו ה"ג והל' מטמאי מו"מ פ"ח ה"ג, וראשונים ואחרונים הביאו ראיות מכריעות לכך. אפשרות אחרת, לכאורה, להגנה מהיסט היא להכניס את השמן לכלי חרס או פלסטיק בעל פיה צרה מאוד, שלא ניתן להכניס בה אצבע, ויש אומרים שבאופן זה הכלי ותכולתו מוגנים מטומאת היסט (ב"ח או"ח סי' תרע, על פי פירוש רש"י בשבת פד ע"ב לסוגיית 'פכים קטנים'). אולם לענ"ד סברה זו מוקשית: כמה ראשונים פירשו ש'פכים קטנים' טהורים רק מטומאת מדרס ולא מטומאת היסט הזב (ר"ח ורי"ד בשבת שם, ראב"ד בב"ק כה ע"ב, ועוד). גם רוב הראשונים שפירשו שהפכים טהורים מהיסט התכוונו לכלי עצמו, ולא לתכולתו, ראה מור וקציעה, סי' תרע. לענ"ד יש ראיות משמעותיות לשיטה המחמירה, ועוד חזון למועד אי"ה.

[22].   מצאנו כעין זה פיקוח של חבר על הוצאת כלי חרס מן הכבשן על ידי עם הארץ (תוספתא פרה פ"ה ה"א). כאן מבחינה הלכתית צרופה הפיקוח מיותר, משום שיש נאמנות לעמי הארץ על טהרה לצורך הקדשים (חגיגה פ"ג מ"ד), ואם אין נאמנות – אין לנו 'חבר' שעדיף מאחרים. מכל מקום, מבחינה מעשית נראה שפיקוח כזה נדרש וע"י מי שאחראי לתת את דעתו אך ורק לנושא זה (מעין 'קצין בטיחות' בתרגיל צבאי), לפחות עד שנסתגל לחיי הטהרה במלואם, משום שקל מאוד לטעות.