מבוא
מכון המקדש עוסק בהכנת כד שמן טהור, לראשונה אחרי אלפיים שנה. אמנם ההלכה היא שהדלקת המנורה נעשית גם בטומאה בלית ברירה. אבל לאור ההלכה ש'טומאה דחויה בציבור' ולא 'הותרה בציבור', לכתחילה יש לעשות מאמץ שההדלקה תהיה בטהרה במידת האפשר. התהליך אינו פשוט: הלכות הטומאה והטהרה מורכבות מאוד, גם מי שלמד אותן כהלכה עלול לטעות ביישומן מחוסר ניסיון, וכל טעות קלה עלולה לטמא את הכד או השמן. ככל ניסיון ראשון, ההכנה גם מציפה שאלות חדשות שטרם נדונו, או שאלות ששנויות במחלוקת שלא הוכרעה בהן הלכה למעשה (ובהן נשתדל לנקוט לחומרא במידת האפשר, על פי שיקול הדעת בכל סוגיה לגופה). מעבר לכך, גם המטרה אינה נהירה כל צורכה: אם נזכה, ואכן יהיה בידינו כד שמן טהור, ונזכה לראות את המקדש בעבודתו כאשר השמן יהיה איכותי וראוי לשימוש, האם גם הכוהן המדליק והמנורה יהיו טהורים? ואם לא, הרי המנורה תטמא את השמן עוד לפני הדלקתו! אולם בגשתנו למלאכת הקודש, יש לזכור את הכלל: 'לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה'. אנחנו עושים לפי מיטב יכולתינו, וגם אם חלילה תארע תקלה שתטמא את הכד והשמן – עצם הניסוי הוא התקדמות עצומה. זוהי קריאת כיוון לבית ישראל, לחידוש חיי הטהרה כהלכתם, וקשה לשער כמה השפעה תהיה לדברים.
יהי רצון שנזכה לברר את ההלכות לאמיתתן וליישם אותן כהלכה, ו'הבא ליטהר – מסייעין לו'.
חלק מהפרטים שלהלן ראויים לדיון נרחב בפני עצמו וברשותי כמה מאמרים נלווים שטרם פורסמו ויימסרו למעוניין. בהערות ציינתי את הנושאים שראויים לדיון כנ"ל.
כללי ההלכה
א. כלי חרס לפני שריפתו בתנור איננו מקבל טומאה כלל, והוא מוגדר 'כלי אדמה'. רק לאחר שריפתו בתנור הוא מוגדר 'כלי חרס', המקבל טומאה.[1]
ב. כלי חרס עלול להיטמא מאב הטומאה,[2] או ממשקה טמא.[3]
ג. כלי חרס אינו נטמא ממגע חיצוני ('גבו') של אב הטומאה או המשקה,[4] אלא מכניסת הדבר המטמא לחלל הכלי, וזאת אפילו ללא נגיעה בדופנותיו.[5] 'חללו' הוא כל גובהו, עד הקצה העליון של הפיה ועד בכלל.[6]
ד. כלי חרס נטמא גם מבחוץ על ידי 'היסט', דהיינו הזזה קלה, אם הוסט על ידי טמאים חמורים שטומאתם נובעת מגופם: זב, זבה, נידה ויולדת,[7] ומדרבנן - גם גוי או גויה.[8] מדובר אפילו על הזזה קלה, ואפילו באמצעות חפץ מפריד, גם אם חפץ זה אינו מקבל טומאה.[9]
ה. כלי חרס נטמא אם היה באוהל המת, אלא אם כן היה סגור במכסה אטום המודבק אליו היטב.[10] דין זה נקרא 'צמיד פתיל'.[11] 'צמיד פתיל' מועיל למנוע טומאה גם משמן המיועד למנורת המקדש.[12]
ו. בימינו, כל אדם הוא בחזקת 'אב הטומאה', מאחר שנטמא למת בבתי חולים ובבתי קברות, ולכן אדם שמכניס את אצבעו לחלל כלי החרס - מטמא אותו. לעומת זאת, גבר יהודי אינו צריך לחשוש שמא הוא 'זב',[13] אלא אם כן ידוע לו שבעבר חלה במחלת הזיבה.[14]
ז. יש להתייחס גם לכל כלי המקבל טומאה (פרט לכלי חרס) כאל אב הטומאה, מסיבות שונות: 1). אם הכלי עצמו שהה אי פעם בבית חולים/בית קברות, הוא נטמא מן המת. 2) אם הכלי משמש לישיבה או שכיבה או הישענות, כגון בגד, ואי פעם נשענה עליו אישה נידה (בימים שבהם היא אסורה לבעלה, עד טבילתה במקווה), הוא טמא 'טומאת מדרס', שהיא אב הטומאה.[15] 3) גם כלי שאינו ראוי לישיבה ושכיבה ולא שהה בבית חולים, יש לראות בו לחומרא טמא מת, אם נגע בו אדם שנטמא ממת או כלי שנטמא ממת, או אפילו היה תחת קורת גג אחת עם כלי מתכת שנטמא ממת, כדלהלן. לפי זה, מספיק שאדם עם שעון מתכת היה בבית קברות וחזר הביתה, כדי שכל הכלים בבית ייטמאו וייעשו אב הטומאה.[16]
ח. חפץ מתכת שהיה אי פעם בבית חולים או בבית קברות, יש לראות בו לחומרא לא רק אב הטומאה (שיטמא את כלי החרס אם יוכנס אליו), אלא גם כמת המטמא באוהל (את כלי החרס שנמצא עמו תחת אותה קורת גג).[17]
הנחיות מעשיות להכנת כד החרס הטהור[18]
1. לפני הפעלת התנור יש להוציא מהחדר כל חפץ מתכת שאולי היה אי פעם בבית קברות או בית חולים.[19] דוגמאות: טבעת, שרשרת, סיכת ראש, חגורה עם אבזם נאה,[20] שעון עם חלקי מתכת, משקפיים,[21] טלפון נייד, מצלמה.
2. מותר להיכנס עם סנדל שיש בו אבזם ממתכת.[22]
3. מותר להשאיר בחדר כלי מתכת שבוודאי לא היה מעולם במחיצת מת או בבית קברות או בבית חולים, כגון התנור שבו מכינים את הכד.[23]
4. לפני הפעלת התנור יש לנעול מבפנים את דלתות החדר ולסגור את החלונות.[24]
5. לאחר הפעלת התנור, יש לפרוס מחיצת ניילון סגורה הרמטית בין התנור לבין הדלת שדרכה עומדים לצאת מן החדר ודרכה יכנסו לחדר למחרת. המחיצה צריכה להיות מודבקת היטב לתקרה, לרצפה ולשני הקירות.[25]
6. לאחר יצירת המחיצה האטומה, ניתן לפתוח את הדלת הזו בלבד ולצאת.[26]
7. למחרת, לפני הכניסה יש לוודא שוב שמי שנכנס אינו נושא עליו חפץ מתכת כמפורט בסעיף 1.
8. יש להיכנס רק דרך אותה דלת שנקבעה.[27]
9. לאחר הכניסה, יש לנעול את הדלת מבפנים.[28]
10. כאשר כל הדלתות נעולות והחלונות סגורים ניתן להסיר את מחיצת הניילון ולהוציא את הכד.
11. הוצאת הכד תהיה על ידי גבר יהודי או אישה יהודיה המותרת לבעלה.[29]
12. אין להכניס שום דבר לחלל הכד, בכל גובהו עד הקצה העליון של הפיה ועד בכלל, לא חפץ ולא אצבע של אדם כלשהו. זאת גם אם החפץ או האצבע לא ייגעו בדפנות הכד אלא רק יהיו בחללו.[30]
13. יש להניח עליו את המכסה ולאטום אותו היטב במסקינג-טייפ או סיליקון, כך שהמכסה יהיה מודבק לכד.
14. לאחר האיטום ניתן לפתוח את הדלתות והחלונות.[31]
15. הובלת הכד – גם לאחר האיטום אסור להזיז את הכד, אפילו הזזה קלה ואפילו בעזרת חפץ מרחוק, על ידי אישה שאיננה מותרת לבעלה או להבדיל, על ידי גוי.[32] כמו כן, רצוי שמי שמרים את הכד לא יחזיק בידו באותה שעה בגד כלשהו או כיסא.[33]
16. אם הכד יוסע ברכב משפחתי קטן, רצוי לקבוע שברכב ייסעו גברים בלבד.[34] באוטובוס אין מניעה לצרף נשים, וגם מי שאסור לו להזיז את הכד, יכול להיות נהג באוטובוס המוביל.[35]
17. במכון המקדש עצמו הכד יונח בארון נעול, ליתר ביטחון. יוסבר לעובדי המכון ולעובדותיו שאין להזיז את הכד או לפתוח אותו ללא אישור לגבי האדם שיעשה זאת והמקום שבו יוכל לעשות זאת.[36]
[1]. רמב"ם הל' כלים פט"ו ה"א; שם הל' טומאת מת פי"א ה"ד.
[2]. רמב"ם, הל' טומאת מת פ"א ה"ה.
[3]. ומדרבנן. רמב"ם, הל' שאר אבות הטומאות פ"ז ה"ג.
[4]. רמב"ם, הל' טומאת מת פ"א ה"ה. בעניין טומאת הכלי מחמת נגיעת משקה מאחוריו יש להעיר: גזרו חכמים שמשקה טמא שנגע בכלי מגבו, מטמא את גבו בלבד (כלים פכ"ה מ"ו ורמב"ם הל' שאר אבות הטומאות פ"ז ה"ג), אבל כשמדובר על דבר הנעשה לצורך המקדש ('חולין על טהרת הקודש'), הכלי כולו נטמא (חגיגה כב ע"ב; רמב"ם, הל' שאר אבות הטומאות פי"ב ה"ב, הט"ז). לפי שיטת הרמב"ם, חומרה זו שהכלי נטמא מגבו, ובקודש אפילו כולו, נאמרה אפילו על כלי חרס (רמב"ם הל' שאר אבות הטומאות פ"ז ה"ג), והראב"ד (לרמב"ם שם) ורוב הראשונים חלוקים עליו. בעניין זה יש ראיות רבות לשיטת רוב הראשונים, ומאחר שגם לשיטת הרמב"ם מדובר על טומאה דרבנן מסתבר שאין לחוש לדעה זו (ברשותי מאמר בעניין זה).
[5]. רמב"ם, הל' כלים פי"ט הי"ב.
[6]. ראו למשל רמב"ם, הל' כלים פי"ט ה"י.
[7]. רמב"ם, הל' מטמאי משכב ומושב פ"ח הל' ב-ג. אישה יהודיה שטהורה לבעלה איננה מטמאת כלי חרס בהיסט, גם אם איננה טהורה ברמה מספקת כדי לעלות להר הבית ('פולטת').
[8]. רמב"ם, הל' מטמאי משכב ומושב פ"ב ה"י.
[9]. רמב"ם, הל' מטמאי משכב ומושב פ"ח ה"ב.
[10]. רמב"ם, הל' טומאת מת פכ"א ה"א.
[11]. במדבר יט טו, וברש"י.
[12]. דין זה אינו פשוט, שכן נאמר בחגיגה כה ע"א, שהקודש אינו ניצל בצמיד פתיל, ולדעת תוספות הרי"ד והטורי אבן, חגיגה שם, הדברים אמורים גם על חולין שמיועדים להתקדש בעתיד. אך שיטתם שנויה במחלוקת, ומאחר שמדובר בדין דרבנן, מסתבר להקל, בפרט בשעת הדחק ובמה שנוגע לדין 'חרב כחלל' ולא לטומאת מת גמורה (ברשותי מאמר בעניין זה).
[13]. אמנם חז"ל גזרו טומאה על 'עמי הארץ', ובכלל זה כל מי שאינו בקיא ורגיל ביישום דיני טומאה וטהרה, ולכאורה כולנו היום בגדר 'עמי הארץ'. אלא שעל היקף הגזרה חלוקות הדעות: השיטה המרכזית בראשונים היא שעמי הארץ אמנם נחשבים כזבים, אבל הקלו עליהם שאינם מטמאים בהיסט (ראו למשל בר"ש, טהרות פ"ז מ"ה). יש שיטות ראשונים קיצוניות לכאן ולכאן: שאינם כזב כלל, והחמירו רק להחשיבם כנושא מדרס (שיטת הר"י מפונטייזא); או שהם כזב לכל דבר, גם להיסט (שיטת הרי"ד). לענ"ד נראה יותר כשיטה השנייה, המקלה מכולן (ברשותי מאמר בעניין זה), ועל כל פנים יש ראיות רבות שלא גזרו על היסטם. אין לנו כל אפשרות להחמיר כשיטה השלישית, וגם אין צורך בכך כשמדובר בשיטת יחיד בטומאה דרבנן. ייתכן גם לומר שמאחר שאנו עוסקים בשמן למקדש, לא חלה עלינו כלל הגזרה על עמי הארץ, ואכמ"ל.
[14]. כנראה מדובר במחלה הנקראת גם היום כך, והיא כוללת הפרשה מוגלתית ומכאיבה, ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך זב.
[15]. רמב"ם, הל' מטמאי משכב ומושב פ"ו הל' א-ב.
[16]. דין זה נקרא 'חרב כחלל', ועל פיו, לפי הבנה רווחת בראשונים, חפצים שנטמאו מן המת נעשו כמת עצמו ומטמאים כמוהו, ומה שנטמא מהם נעשה אב הטומאה, וכמו כן חפצים שנגעו באדם טמא מת נעשו טמאי מת כמותו. בפרטי הדין הדעות חלוקות: יש אומרים שמדובר רק על חפץ מתכת, וחפץ כזה שנטמא מהמת, מטמא ממש כמת, אפילו באוהל (שיטת תוספות ורוב הראשונים). ויש אומרים שמדובר גם על כלי עץ וכדומה (כל 'כלי שטף' שניתן לטהרו בטבילה, למעט כלי חרס), ולעומת זאת דעה זו מקילה שהחפץ שנטמא אינו מטמא באוהל אלא רק במגע (שיטת הרמב"ם). לפיכך, החומרא בכל כלי שנגע בו אדם או כלי שנטמא ממת היא על פי שיטת הרמב"ם, שכל כלי שטף נטמא מטמא מת ונעשה כמוהו. החומרא בכלי שהיה תחת קורת גג אחת עם כלי מתכת שנטמא ממת היא על פי שיטת תוספות, שכלי מתכת שנטמא ישירות מהמת - מטמא גם באוהל. לענ"ד, כל דין זה אינו נכון, וכלי שנטמא מן המת אינו מטמא כמת כלל, פרט לאותה שעה שהוא מחובר אל המת ונטמא מחמתו (להרחבה ראו במאמרי ב'מעלין בקודש' טו-יז, ובקיצור בשערי היכל על מס' פסחים, מערכה ט). מכל מקום, מאחר שחידוש זה טרם נדון כדבעי על ידי פוסקים חשובים, ומאחר שאנחנו עוסקים בהלכה ציבורית של הכנת שמן טהור למקדש, במידת האפשר ראוי להתחשב בדין זה, על פי שתי השיטות בראשונים שנאמרו בו.
[17]. מחמת שיטת התוספות שהוזכרה בהערה הקודמת.
[18]. הכנת כד החרס נעשתה בסטודיו של איילת יורב, בעפרה. הסטודיו צמוד לבית מגורים ויש לו שלוש דלתות, אחת אל הבית ושתיים אל החצר. גג רעפים בולט החוצה ומקיף את כל הבית והסטודיו. הדבר מחייב בידוד של הסטודיו מטומאה אפשרית מהבית, כדלהלן.
[19]. כדי שלא יטמא באוהל את כד החרס לאחר שריפתו ובטרם נאטם, ראו סעיף ח.
[20]. אם האבזם נועד רק להחזיק את הביגוד שלא ייפול - אינו מקבל טומאה (שבת ס ע"א ורש"י, שבת שם, ד"ה ותיהוי כבירית). אבל אבזם נאה המשמש גם כמעין תכשיט - מקבל טומאה; ראו תוס', בשבת סג ע"ב, ד"ה בירית, ופסקי הרי"ד, שם, שהבירית טהורה ואינה נחשבת כתכשיט רק משום שהיא מוסתרת.
[21]. דין זה של הסרת המשקפיים אינו פשוט, ואם הוא גורם הפרעה ממשית לעבודה, יש מקום לעיון נוסף. הזכוכית היא 'פשוטי כלי זכוכית' שטהורים (למרות שהעדשה קעורה במקצת, השימוש בה הוא באופן שאיננה ראויה לקבלה כלל), והשאלה היא מה הדין בכלי מורכב ממתכת וזכוכית, כיצד קובעים מה עיקר ומה טפל. בעניין זה יש שני כללים סותרים לכאורה, והשאלה היא האם הולכים אחרי מה שהוא עיקר השימוש או אחרי ה'מעמיד' ומייצב. בספר 'טהרת הכלים', ח"ב עמ' תסה, נכתב שמשקפיים מקבלות טומאה, על פי הכלל 'הכל הולך אחר המעמיד', ומסגרת המתכת היא 'מעמיד'. אך יש להעיר לאור דברי שו"ת צמח צדק, יו"ד סי' קסב: 'דזה שאמרו חכמים הכל הולך אחר המעמיד, זהו כשאין ברור שהאחד עיקר לגמרי והשני טפל', ובמשקפיים ברור שהזכוכית עיקר והמסגרת טפלה, וראו גם 'שערי דעת', עמ' קכג, ו'אמרות טהורות', פסחים עמ' רנא והלאה, הבחנות שונות במושג של 'מעמיד'. יש גם דיון לגבי מתכות מודרניות שלא הוזכרו בתורה, כגון אלומיניום או טיטניום, האם הן מקבלות טומאה, והדבר דורש בירור מפורט, מפני שחלק מהמסגרות הנפוצות כיום נעשות מחומר גלם שרובו נחושת או ברזל.
[22]. ראו הערה 20.
[23]. כלי זה אמנם נהיה אב הטומאה, אם נניח שהוא נטמא באוהל המת מחמת חפצי מתכת שבבית, וכן מחמת נגיעת אדם טמא מת. אך מאחר שהוא 'כלי שני', הוא אינו נעשה אב הטומאה כמת עצמו, ואינו מטמא באוהל (לעיל סעיפים ז, ח). לכן גם אם הוא נגע בכלי החרס מבחוץ, אינו מטמא אותו (סעיף ג).
[24]. לפני השריפה, הכד אינו נטמא בשום אופן (סעיף א). לאחר שהכד יישרף, הוא עלול להיטמא מחפצי מתכת שבבית, אם מישהו יפתח את הדלת בין הבית לסטודיו, מאחר שיש להם גגון משותף המעביר טומאה מהבית (סעיף ח). לכן יש לוודא לפני השריפה שהדלתות נעולות. מבחינת הלכות הטומאה אין הבדל בין דלת סגורה או נעולה, והנעילה (גם בסעיפים הבאים) נועדה רק ליתר ביטחון, שלא יפתחו את הדלת לפני הזמן.
[25]. מחיצה הרמטית שאיננה מקבלת טומאה מונעת את מעבר הטומאה פנימה (רמב"ם, הל' טומאת מת פ"כ ה"א, ה"ו). לכן, גם כשהדלת תיפתח, הכד לא יטמא.
[26]. בדלתות האחרות אין מחיצה מפרידה בין הדלת לתנור, ולכן הטומאה שתיכנס תטמא את הכד.
[27]. כאמור, בפתיחת הדלתות האחרות, שאין מחיצה מבדילה בינן לבין התנור, עלולה להיכנס טומאה מחפצי מתכת שבבית, דרך תקרת הבית והגגון המקיף אותו.
[28]. הסגירה מונעת כניסת טומאה כעת מהבית לסטודיו (למרות שלפני כן הטומאה חדרה פנימה עד מחיצת הניילון, כעת צומצם המרחב שבו היא מתפשטת). הנעילה - ליתר ביטחון, כאמור.
[29]. לעיל סעיפים ד, ו.
[30]. על פי סעיפים ג, ו, ז. חפץ שאינו מקבל טומאה מותר להכניסו לכד, ואם התעורר צורך להכניס משהו לכד, יש להתייעץ פרטנית איך לעשות זאת.
[31]. במצב זה, אפילו אם הכד יוכנס לאוהל המת ממש הוא לא ייטמא, כפי שהוסבר בסעיף ה.
[32] על פי סעיף ד.
[33]. על פי ההלכה מדרבנן שהנושא את המדרס לא יישא את הקודש, ואף לא את החולין המיועדים להיות קודש (חגיגה כא ע"ב; רמב"ם, הל' שאר אבות הטומאות פי"ב הט"ז). הגמרא, חגיגה כג ע"א, מתלבטת האם דין זה נאמר גם על חבית סתומה, ומסתבר להקל (מאירי שם), אך הרמב"ם (שם ה"ג, להבנת השיח יצחק, בחגיגה שם) החמיר בדבר. לכל הדעות, בדיעבד הקודש אינו נטמא. לפי הרבה ראשונים, הגזרה נאמרה על החזקת מדרס ביד ולא על לבישת הבגד טמא המדרס .(ברשותי מאמר בעניין זה).
[34]. מחשש להיסט מחמת תנודת המכונית, בעליית אישה שאיננה מותרת לבעלה. באגרות משה, יו"ד ח"א סי' צב, דן בשאלה זו לעניין הרחקות בנידה, עי' רמ"א, יו"ד סי' קצה סע' ה, ודימה מכונית לספינה גדולה, שישיבת האישה איננה גורמת נדנוד כלל. לעומתו בטהרת הבית, ח"ב עמ' קמה, הקל בעניין זה מטעם אחר, שבנדנוד זה אין חיבה. ייתכן להבדיל בעניין זה בין כד ריק, שהתנודה איננה מסיטה אותו ממקומו, לבין כד ובו שמן, שזז בתוך הכד, ואכמ"ל.
[35]. שו"ת מעשה חושב, ח"ד עמ' רעז-רפ.
[36]. מי – על פי סעיף ד. היכן – תחת כיפת השמיים, או בחדר פנימי וסגור, 'נקי' מכל חפץ מתכת שהיה בבית חולים או בית קברות.
עוד בקטגוריה מקדש והלכה
הנחיות להכנת שמן בטהרה
הכנת השמן מציפה שאלות הלכתיות חדשות מדי שנה בשנה, ובירורן בונה נדבך נוסף בהכנה הלימודית הנדרשת מאיתנו.
קבלת הדם בתרגול הקרבת קרבן פסח
בשנים האחרונות, ארגוני המקדש מקיימים לקראת חג הפסח, אירוע שבו כהנים מתרגלים את הקרבת קרבן הפסח. האם אין עוברים בכך על...
השמן הכשר למנחות
האם רק שמן זית כשר להדלקת המנורה בבית המקדש? מחבר המאמר דן במחלוקת לאורך הדורות וסוקר את הדיון ההלכתי בנושא.
