הגר"ש ישראלי זצ"ל והנהגתו ברבנות כפר הרא"ה

בכל פעם שהייתי ניגש אל הרב לשאול שאלות, הייתי מוצא אותו באחד משני מצבים: בדרך כלל היה יושב ולומד. ואם לא ראיתי אותו לומד - היה לבוש בגדי חאקי, מחזיק טוריה ביד ועובד בגן עצי הפרי שליד ביתו.

זכורני את מפקד הכניסה ל"בני עקיבא" בכיתה ה'. היתה זו שבת חנוכה, פרשת וישב. עמדנו אז בגשם שוטף והרב הוא שקיבל אותנו לתנועה. הוא דרש בפנינו את דברי חז"ל על הפשתני והפחמי, שניצוץ אחד אשר יוצא מן הפחמי הולך ושורף את כל הפשתן. וכך אמר הרב: רואים אנו את תנועות הנוער החילוניות, שהן התנועות הגדולות. לעומתן, אתם, הילדים הנכנסים היום ל"בני עקיבא", אינכם אלא ניצוץ קטן. אבל אל דאגה: ניצוץ אחד אשר יצא מכם - ישרוף את כל הפשתן הזה. ניבא הרב, וכנראה שידע מה ניבא...

מעשה באחד מתושבי כפר הרא"ה, ודוקא בר-אוריין, אשר ביזה את הרב ישראלי. הרב גזר עליו שכל ימיו לא ישב אלא בספסל האחורי בבית הכנסת ולא יעלה שם לתורה. וכך נהגו בו באותו אדם במשך עשרות שנים, עד יום מותו.

ומעשה בתושב אחר מכפר הרא"ה, אשר פרתו נגחה את שכנו. הלך הניזק אל הרב ישראלי ותבע את המזיק לדין תורה. דין התורה היה ארוך וממושך, ובסופו חייב הרב את המזיק לשלם שלש מאות לירות, שהיו סכום עצום באותם הימים. המזיק סירב לקבל את הפסק, ואף קיים "שביתת שבת" ממושכת בביתו של הרב. אך הרב לא ויתר. הוא אף הורה שאותו אדם, שהיה בעל התוקע הקבוע בכפר הרא"ה, לא יתקע בשופר בראש השנה הקרב. ואכן, אדם אחר, שנסיונו בתקיעה היה מצומצם ביותר, הוא שתקע באותה שנה, ואף שבקושי הצליח להוציא קולות כשרים ולהוציא את הציבור ידי חובתו. לאחר ראש השנה נכנע המזיק וחזר בתשובה, ואף הלך ונטל הלוואה מן הגמ"ח כדי לשלם מיד את חובו. הרב ישראלי הורה לו לתקוע את תקיעת השופר של "נעילה". ומעולם לא נשמעו בכפר הרא"ה תקיעות כה חזקות וממושכות.

מעשה שהיה באחד מבני כפר הרא"ה אשר אף שיצא לתרבות רעה וחדל לקיים מצוות, המשיך להתגורר בכפר ולעבור עבירות בפרהסיא. שבת אחת, באמצע התפילה, באו והודיעו לו לרב ישראלי כי עובדים בפרדסו של אותו אדם. הפסיק הרב את התפילה והכריז בבית הכנסת שהוא מבקש מכל הציבור לצאת עימו מיד לפרדס. הוא הורה לדאוג להפסקת העבודה בכל דרך, ואף במכות. הרב יצא לשם בראש הציבור, כשהאנשים עטופים בטליתות. התפתחה שם תיגרה קשה בה השתמשו אפילו בקתות של המעדרים, אבל העבודה נפסקה. ביום ראשון כינס הרב אסיפת חברים דחופה לדון במה שקרה. אחת מנשות הכפר צעקה לעברו, כיצד הוא - תלמידו של הרב קוק, המדבר כה רבות על אהבת ישראל וקירוב רחוקים - מתנהג בצורה כה קשה כלפי בן משק. הרב ענה לה, והבהיר בתקיפות רבה כי עם כל ערכה של אהבת ישראל, אין מקום לשום פשרה כשמדובר במי שעושה "להכעיס" ומסכן את כל צביונו הדתי של הכפר. ולעומת זאת, ישנם בנים נוספים שהתרחקו ואין אנו נוהגים בהם ביד קשה, ו"בין כך ובין כך קרויים בנים".

בשנת תשי"ג הוזמן נשיא המדינה דאז, מר יצחק בן צבי, להתארח בכפר הרא"ה. ימים רבים נערכו חזרות על כל פרטי הפרטים של טקס קבלת הפנים. הבמאי והמפיק של האירוע, היה - לא אחר מאשר הרב ישראלי בעצמו. הוא ערך את החזרות עם הילדים, והוא שקבע היכן וכיצד תעמוד הבמה. הנוכחים בחזרות זוכרים אותו מתרוצץ ממקום למקום כשהוא מזיע וכיפתו נשמטת על הצד, וכל כולו אחוז ועסוק בכבודה של מלכות ישראל.

כידוע לרבים, במשך תקופה ארוכה נמנע הרב ישראלי מלתמוך במפעל ההתיישבות ביש"ע ובגולן. הוא לא סבר שיש מצוה לסכן חיים למען כיבוש הארץ, ואף לא אחת הביע את דעתו זאת במאמרים, ואף בשיעורים שנשא בישיבת "מרכז הרב". בשנותיו האחרונות שינה הרב את דעתו והביע התנגדות נחרצת לכל פגיעה בהתיישבות החדשה ביש"ע ובגולן, ואף תמורת הסכם שלום. לפני מספר שנים הגיע הרב לכינוס רבנים שעסק בנושא, וסיפר שחזר זה עתה מסיור בכל יישובי גב ההר, מצפון השומרון ועד לדרום הר חברון. אמר אז הרב ישראלי לרבנים שהשתתפו בכינוס: "נצחוני בני, נצחוני בני".

בשנת תשכ"ד הוצגה מועמדותו של הרב ישראלי לכהן כדיין בבית הדין הגדול. לא מעט מועמדים התחרו על התפקיד, והתנהלה מערכת בחירות סוערת למדי. הרב עצמו הסתגר אז בביתו ולא נטל שום חלק במערכה. הוא אף אמר למקורביו שלא איכפת לו כלל אם לא ייבחר, והוא מוכן להשאר בכפר הרא"ה.

המצב הדתי בכפר הרא"ה לא היה מזהיר באותם ימים. במיוחד היה המצב קשה בתחום הלבוש של הנשים. אעפ"כ, בכל כ"ח שנות כהונתו בכפר הרא"ה נמנע הרב מלהעיר על כך, מתוך הבנה שההתקדמות בתחום רגיש זה תוכל לבוא רק קימעא קימעא.

בטקס ההכתרה של הרב דוב ליאור שליט"א כרב בכפר הרא"ה במקומו, בירך אותו הרב ישראלי. בברכתו הזכיר הרב את דברי הגמרא על המשמר היוצא המברך את המשמר הנכנס בברכת: "מי ששיכן שכינתו בבית הזה הוא ישלח ברכה במעשה ידיכם". והכל הרגישו באותו רגע ש"מי ששיכן" את שכינתו של הקב"ה "בבית הזה" בכפר הרא"ה - הוא לא אחר מאשר רבינו...