תשובה בדבר מכירי עניים ושינוי בצדקה - חלק ג'

כ"ז לגבי הלאווים שבצדקה, שעכ"פ מאמץ לבו מלעזור לעני שבידו לעזרו. אבל במ"ע דצדקה, הרי אינו מקיים, שזה הוא מצוה שחייב בממונו, וממילא אינו יכול לקבוע מכירין על כסף לא לו.

ג.הטענה העיקרית בפי התובעים נסמכת על כח ההסכם על המפתח. ההסכם אמנם נעשה לפני שלש עשרה שנה והכסף של עכשיו הוא דבר שלא בא לעולם, אבל בהסכם כזה יש לדון לפי מה שמובא בחו"מ (סי' כ"ט) ממהרי"ק, דבההיא הנאה דקא קני מקני ואין צריך קנין. אכן כאן הרי ההסכם מטעם האיגוד השני היה לא על מוסדות האיגוד עצמם, אלא לחלוקה אישית בין לומדי האיגוד השני וכך גם נתחלק הכסף. ומצד פרטים אלו אין מי שיהא מוסמך להתחייבות כזאת וממילא אין כאן קנין כלל גם לא מצד השני.

כמו כן לאידך גיסא אם כי הועדים המרכזיים של האיגוד השני מייצגים את כל המוסדות, הרי במו"מ זה ייצגו מוסדות מסויימים באיגוד. ואילו על מוסדות אחרים הרי לא היה מדובר כלל שיקבלו חלק מההקצבה ולא בשמם הוסכם מה שהוסכם אז, ותוקף ההסכם כקנין אינו מחייב אותם.

יתר על כן, ההסכם היה על תנאים שהיו קיימים אז. אם נכונים דברי הנתבעים על שינוי התנאים מאז, הרי בתנאים כאלו, שמצריכים שינוי, לא היה ההסכם חל גם מלכתחילה.

נקודה קובעת ביותר בתביעה זו היא מובנה של ההחלטה של המנדבים ב... על ההקצבה המחודשת בשנת... לפנינו מונחות שתי הערות מהמנדבים אל הרב דמתא. בניסוח ההערות יש חשיבות ידועה כלפי בירור גופו של הנידון.

לפי המכתב הראשון על החלטת ההקצבות, הן מבחינת הלשון והן בשים לב להצבת הפסיק שביניהן, יש לראות את ההקצבה השניה כיחידה מסויימת לעצמה, ויש אפילו מקום לדון שניתן לה חשיבות מקבילה להקצבה הראשונה. נקודות הדיון שלא נכללו בכלל שהיה נוהג עד כה, ניתן פסיק מיוחד ביניהן, שמכל זה ניתן ללמוד שזו יחידה מסויימת לעצמה בכלל ההקצבה הזאת. התוספת של "וגם" שוללת את המובן כאילו יש לתת להן חשיבות מקבילה למוסדות הקודמים כאחד.

לפי המכתב השני שבו לא נפרטו המוסדות המסויימים הנ"ל כיחידה לעצמה, אלא נכללו בהקצבות של האגוד השני בכלל, יש בזה מקום לדון לפי האמרו בב"ב (קמ"ג ע"א): "ההוא דאמר לה לדביתהו: נכסי לך ולבניך. אמר רב יוסף קנתה מחצה", וילפי מקרא דוהיתה לאהרן ובניו - מחצה לאהרן מחצה לבניו".

ועוד שם: "ההוא דמי כלילא דשדו אאבולי ואאיסטרוגי. אמר רב: ניתבו פלגא ופלגא".

וה"נ יש לחלק מחצה על מחצה בין המוסדות השונים.

אולם לפי"ז תיוצר סתירה בין תוכן המכתב הראשון לשני. דאם נניח שיש סתירה כזאת, יש לתת עדיפות למובן של המכתב הראשון כיון שהוא הראשון. ואם בתאריך דאז לפי המובן - כל ההחלטה, כפי שהיא במכתב, הקדש לשלשה חלקים בלתי תלויים אחד בשני - אין לשנותה כבר, כדין כל הקדש של צדקה.

ד.והנה בדין שינוי בצדקה מבואר בערכין (ו' ע"א): "עד שבאתה ליד גבאי - יכול לשנותה. משבאתה ליד גבאי - אסור לשנותה".

ומתעורר ספק בדינה של צדקה זו, שלא המקדיש הקדישה לעניים אלו, אלא הגיעה לדי גבאי כמעות סתומין והגבאי הקדישה לעניים ידועים, אם גם כן קובע הדין שלאחרי שכבר הגיעה ליד גבאי אין לשנותה, או דיש לומר, שרק בצדקה שחלה על פי הבעלים עצמם אין לשנותה, אבל קביעתו של הגבאי עצמו אינה קביעות שלא יוכל לשנותה.

אפשר גם לומר, דלמנהלי המגבית אין דין גבאי לגבי הכסף של א"י, שדין בא ליד גבאי מיד המקדיש הוא מדין "יד גבאי כדי עניים", וזה בגבאי שהוא בא כוחם של העניים. אבל כאן גבאים אלו מופיעים כב"כ הנותנים שלא סיימו את נדבתם לשם מה תחלק, וסמכו על שלוחיהם שהם יקבעו במקומם. ואם כי לגבי חלוקת הכספים למוסדות העזרה גופא יש להם דין של גבאי כיד עניים, משום שהם במקומם ועליהם מוטל חיוב זה של הספקת עניים דמתא, אבל לגבי ההקצבות של ארץ ישראל י"ל שאין להם דין של יד עניים, ואז עדיין הדין כמו לפני שהגיע לידי גבאי ואפשר לשנות. ויותר מסתבר שהם גם יד עניים שבכ"מ. ועיין רמב"ן במלחמות (פ"ד דב"ק דף י"ח ע"א מדפי הרי"ף) דכל אדם יכול להיות כיד עניים. והנה בדין צדקה, שעד שלא באה ליד גבאי יכול לשנותה ומשבאה ליד גבאי אינו יכול לשנותה, נחלקו הראשונים בתוס' ערכין (ו' ע"ב ד"ה עד) אם יכול לשנות לחלוטין לדבר מצוה אחרת או רק להלוות הכסף לפי שעה ואח"כ יפרע. ובשו"ע (יו"ד סי' רנ"ט סע' א') כתב, דיכול להלוות עד שבא ליד גבאי, ואח"כ אינו רשאי להלוות. ובפשטות משמע שנקט כשיטה השניה בתוס', שהדיון הוא רק על הלוואה, אבל לשנות אסור בכל אופן. אמנם מלשון הטור בסימן זה נראה לא כך, שמוסיף ע"ז שאסור להלוות, אבל לשנות לדבר מצוה - מותר. ויסוד הסברא הוא, שכל זמן שזו צדקה כפי שנדר, אין לעשות מזה שום דבר אחר חוץ מהצדקה ואפילו באופן ארעי אי אפשר להלוות, אבל לשנות ולהפקיע דין הצדקה ממנו הוא ענין אחר. דין זה שמשבא ליד גבאי מותר לשנות לצורך מצוה כמו שכתב הטור בשם הרא"ש הובאר גם במחבר בסימן רנ"ו (סע' ד'). וא"כ הוא הדין במה שעד שבא ליד גבאי מותר להלוות, י"ל שגם לשנות למצוה אחרת מותר ואין סתירה מלשון המחבר. ועיין במחנה אפרים (הל' צדקה סי' י"א) שדעתו נוטה לפסוק כשיטה שמותר לשנות. עיי"ש, דרוצה לומר דלכו"ע מותר לשנותה לדבר מצוה.

המחנ"א מפרש המחלוקת, שלכו"ע אפשר לשנות צדקה לדבר אחר. אלא שלחד מ"ד, באומר הרי זה צדקה, מלבד חלות דין צדקה על מה שהפריש יש עליו גם חובת נדר ליתן לעניים. ונמצא דכל זמן שלא מסר לעניים לא קיים נדרו. אבל אם אין כאן נדר ליתן - יכול לשנות מהפרשתו לדבר אחר. וזה לכאורה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש במקדיש דשלב"ל דחל עליו עכ"פ חיוב נדר (עי' שו"ע חו"מ סי' רי"ב סע' ז').

ועיי"ש במחנ"א בסי' ז', בנודר לעני ידוע, דמביא מחלוקת אם יכול לשנות לעני אחר, ומכריע שאינו יכול לשנות. והנה באמת מה שנחלקו אם משנים מעני לעני הוא, שקביעת העני המקבל היא חלק מהנדר, היינו שהפרשת הצדקה או נדר הצדקה היתה לכתחילה לשם עני זה. ובזה נחלקו, אם מה שהוסיף ופירש מי יהיה המקבל הוא ג"כ חלק מדין הצדקה, או שחלות החיוב ע"י דיבור היא רק על עצם הצדקה, אבל לא על מה שהוסיף ליתן לעני זה דוקא. וכיון שמחמת חלות דין הצדקה אין הפרש לאיזה עני הוא נותן, להכי אין פירוט המקבל מחייב מדין צדקה. ולפי"ז נראה שי"ל שעד כאן לא סבר הרדב"ז לרמב"ם (מתנ"ע פ"ט ה"ז) שאין לשנות, רק אם בשעת דיבור הצדקה פירש למי יתן. שכיון שההפרשה היתה בשביל עני פלוני, ואם נסלק את העני המיוחד הזה שלשמו הפריש הוי פגם בהפרשה או בנדר בכללו, להכי אין להבדיל ביניהם. אבל אם הפריש או נדר סתם ולאח"ז פירש שרוצה ליתן זה לעני מסויים, י"ל שגם לרדב"ז אין בפירוש זה משום חיוב צדקה. ואם כן הרי בנידון דידן שהמעות כבר הופרשו לצדקה אין בפירוט המקבל משום תורת צדקה.

אך באמת הרי קשה לשיטה זו, שיכול לשנות, מהדין בירושלמי דבשולח מתנה לעני נעשה נדר ואינו יכול לחזור בו. וכבר הקשה כן במחנ"א. ועיי"ש שכתב שזהו הדין שנפסק בחו"מ (סי' קכ"ה סע' ה') דאומר הולך מנה זו לפלוני - אם המקבל עני, אינו יכול לחזור בו. ומוכח דאינו יכול לשנות, דאל"כ, איך השליח זכה לאותו עני? הא בעי לזה דעת הנותן וזה אפשר לדחות, דכיון דהרי מצוה ליתן, ומעצם המתנה כבר אינו יכול לחזור בו שתשאר אצלו, כה"ג אמרינן לכו"ע הולך כזכי וזכה מיד השליח לעני. אבל הדין דירושלמי צ"ב.

אכן נראה, דעד כאן לא סברי דיכול לשנות מעני זה שנדר לו, אלא באם כל דין הצדקה אינו כרוך דוקא בכך שעני זה יקבל, וכמו שנאמר, שאמירתו "הרי זה" (או "הרי עלי") לצדקה, סגי כבר לחלות של צדקה ונדר, ומה שהוסיף "לפלוני" אינו משום כך חלק מהפרשת הצדקה. אבל באומר ליתן לפלוני ולא הזכיר כלל, לא צדקה ולא נדר, וחלות דין הצדקה שבדיבורו הוא מכח המקבל שהוא עני ומתקיימת מצות צדקה באם נותנים לו מתנה - בכה"ג לכו"ע א"א לשנות מזה לאחר, שאם רק נסלק חיוב ליתן לעני זה - שוב אין כאן דין צדקה כלל. וע"כ קיום דין צדקה אינו יכול להתקיים אלא ע"י נתינה לו דוקא. ולפי"ז י"ל, דגם אם אחרי שהפריש הבטיח ליתן לעני - שנעשה כבר חובת נדר עליו מכח דיבורו זה.

ועיין בקצוה"ח (סי' רי"ב ס"ק ד') שהקשה במשנה (פאה פ"ד מ"ט) דמי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני, דאליבא דרבנן לא זכה אותו עני בזה ויתננה לעני שנמצא ראשון. והקשה בקצוה"ח, כיון דהגביה ג"כ עני, כמו"ש שם, א"כ יקחנה לעצמו ומוכיח מכאן כהרמב"ם, דמקדיש דשלב"ל לצדקה חייב לקיים מדין נדר, וא"כ הוי כאן נדר לצדקה, וע"כ הוא אינו יכול לזכות בו וצריך ליתן לעני. וכיון דיכול לשנות מעני לעני לכן יתננה לעני אחר במקום העני שרצה לתת לו. הנה מבואר, דאפי' מה שהוא כבר בכלל מתנת עניים, מ"מ חל עליו דין נדר דצדקה שיתן לעני פלוני.

אולם גוף דברי קצוה"ח צ"ע, שאם משום חלות דין צדקה ודין שינוי מצדקה לצדקה אתינן, הרי חדא: למה לו לשנות ממה שנדר? ותו: דאימתי שייך דין צדקה? בשלו דוקא. אבל כאן, שאין זה שלו, ובין כך הוי של עניים, מה צדקה שייך כאן? והרמב"ם מיירי במקדיש דשלב"ל ואח"כ נקנה לו, אבל הוא, הרי לא קנה מה שבידו, ואיזה נדר יש כאן?

ה.אכן ממ"ש "יתננה לעני הנמצא ראשון (פאה פ"ד מ"ט) נראה שחיובו הוא לא משום שרשות לשנות מעני לעני, אלא שדמי לדין כל צדקה שנודר, דמחויב ליתן מיד משום דקיימי עניים, וה"נ חיוב זה הוא לא רק על הבעלים שנדרו, אלא כל מיש מחזיק ברשותו ממון עניים, אם קיימי עניים - מחוייב ליתן להם מיד ואסור להשהות.

ובתוס' (ר"ה ד' ע"ב ד"ה לקט) כתבו לפרש מה שנאמר דלקט שכחה ופאה איכא בבל תאחר, היינו באופן שאמרו במשנה "מי שלקט את הפאה" וכו'. ועיין ברשב"א (שם ע"א ד"ה וצדקות) שכתב לפרש דבריהם, דר"ל שזה אליבא דר"א (במשנה בפאה) שזכה בו הלה, אבל לרבנן, דיתנם לעני הנמצא ראשון, א"כ שוב יקשה, למה עובר רק לאחר ג' רגלים ולא מיד? דהא קיימי עניים (ולכאורה כן נראה משיטת הרמב"ם, שלא הזכיר לקט, שכחה ופאה בדין דבל תאחר. אבל אם הברייתא אזלא דוקא אליבא דר"א - ניחא, שהרי קיי"ל כרבנן, והוי ככל מתנות עניים שפסק הרמב"ם שעובר מיד. ולקשו"פ, אם הם בידו - לא גרע מממון צדקה אחר שנמצא בידו. וי"ל).

ומוכח עכ"פ מהרשב"א, דגם אדם אחר עובר בבל תאחר בממון עניים. ואליבא דר"א י"ל שעובר משום נדר, שאמר הר"ז לפלוני, וחוץ ממה שהועיל לזכות לחבירו יש כאן נדר ליתן לו, וכמ"ש בקצוה"ח. אבל הרי לרבנן ניחא נמי לרשב"א לומר דיעבור בב"ת, רק שעובר מיד ולא לאחר ג' רגלים. ואע"פ שאין כאן תורת נדר כלל, שהרי דיבורו היה בפירוש לפלוני. וע"כ משום דמחזיק בידו ממון עניים - חייב ליתן מיד, אעפ"י שלא הוא שהפרישה ואפילו אם הוא בעה"ב (עיין ר"ש פ"ד דפיאה מ"ט). שהרי בלקשו"פ אין חובת נתינה, וע"כ מה שמחוייב כאן ליתן לעני הנמצא ראשון ואם לאו עובר בב"ת, הוא מפני זה שמחזיק עתה בידו ממון עניים. ויש צורך לרבות שגם לקשו"פ, אם כי אין בהם חיוב נתינה, אבל כשמחזיק בידו מחוייב ליתן מיד ולא לאחר.

עכ"פ הכרעת המחנ"א (הל' צדקה סי' ז') היא שאינו יכול לשנות מעני לעני. וראייתו, מדחייב שבועה להכחיש שנדר לעני אם העני תובע אותו, ואם יכול לשנות לעני אחר, למה ישבע? והיא ראיה עצומה. ותמוה מאד שבקצוה"ח בסי' פ"ז (ס"ק כ"א) דן בדברי המרדכי, האומר שצריך לישבע, וכתב שם, שלשיטה שאמירה לעני אינה קנין נראה דיכול לשנות מעני לעני, וא"כ הוי ממון שאין לו תובעין. ואח"כ כתב שנראה עיקר כמו"ש בסי' רי"ב דהא דיכול לשנותו עד שלא בא לידי גבאי היינו אותו המטבע, אבל מעני לעני לא. ובסי' רי"ב (ס"ק ד') לא כתב ד"ז, ואדרבה, נראה שתפס שיכול לשנות מעני לעני. וצ"ע.

עוד נראה, דהרי קיי"ל (עי' חו"מ סי' קס"ג ובב"י וד"מ סי' של"ג) שכל מעשה קהל אינו צריך קנין. א"כ, במה שגבאי הקהל פסקו צדקה ג"כ לכו"ע אין צריך קנין ואמירתו כמסירה, וא"כ שוב לא יוכלו לחזור ולא לשנות. ואם כי יש לחלק בין אם הדיבור נאמר במעמד שני הצדדים, שאז זה מחוייב, אבל החלטה על הקהל בפני עצמם שלא בפני הצד השני אינה בכלל זה, אבל הבדל זה אינו נראה (ועיין בנח"י כ"ב).

ו.אולם לכאורה אין כל הבדל מעשי בין אם נתפוס שיש להנהלת הצדקות ב... דין גבאי או לא. שאם נקבע שיש להן דין גבאי והוי כבא ליד גבאי, שאין לשנות, היינו שהמקדיש אינו יכול לשנות. אבל הרי הגבאי גופא יכול לשנותו כמבואר ברמ"א (יו"ד סי' רנ"ו סעי' ד') שכמו שחכם העיר שהכל גובים לדעתו יכול לשנות למה שנראה בעיניו, הוא הדין לגבאי הממונה מבני העיר.

אכן הגר"א שם (ס"ק ט') נראה שחולק ע"ז וכתב: "דבריו תמוהים דגבאי ודאי אסור לשנותה, כמו"ש בב"ב (ח' ע"ב): מריש הוה עביד מר וכו', ובערכין שם (ו' ע"א): משבאתה ליד גבאי וכו' אינו וכו', אלא מיירי שנתנו לו רשות הקהל וכמש"ש כאן דשמעה להא דא"ל שמואל וכו'".

ולשון הגמ' שם (ב"ב ח' ע"ב) הוא: "אמר אביי: מריש הוה עביד מר תרי כיסי: חד לעניי דעלמא וחד לעניי דמתא. כיון דשמעה להא דאמר ליה שמואל לר' תחליפא בר אבדימי, עביד חד כיסא ואתני עלה, איהו נמי וכו'.

וקושיית הגר"א היא, דאם כל גבאי הממונה יכול לשנות, הרי רבה גבאי היה והיה רשאי לשנות. ולכאורה, הא דכתב הרמ"א דיכול לשנות הוא דוקא מה שגובים לקופה ותמחוי, שבזה מיירי המחבר כאן, שציבור יכול לשנות. וע"ז הגיה הרמ"א, שהוא הדין לגבאי שממונה מטעם הציבור. אבל כסף צדקה סתם שנותנים יחידים לגבאי, הרי כתב הרמ"א כאן שא"א לציבור לשנות, וכ"ש בגבאי שממונה מהציבור. וא"כ, הרי לא קשה מרבה, שהתם היה לו תרי כיסי למה שבא מיחידים ליתן לעניים, ובזה אין גבאי יכול לשנות.

אכן הגר"א בסוף דבריו כתב לפרש, דמ"ש שמואל "דאתני עלה", היינו הך דינא שנתנו לו הקהל רשות לשנות. ולכאורה פשטות הלשון בגמ' היא שהתנה עם הנותנים, ומשום מה כתב הגר"א שהקהל נתן היתר לשנות? אכן כפי' הגר"א נראה גם מרש"י שם (ט' ע"א ד"ה ואתני), שכתב ד"מתנה עם הציבור לחלקם לכל הבא". ונראה בפשטות דאם הכוונה היא שהתנה עם הנותנים, לזה לא היה רבה צריך לשמוע דין זה משמיה דשמואל. דזה פשוט, דאם המקדיש מתנה שיתן למי שירצה, הרי אין כאן מעיקרא ענין של שינוי. אלא מוכח דיש כאן הקדש מסויים או לעניים דעלמא דוקא או לעניים דמתא דוקא, ומדין דשמואל למד דיש היתר לשנות מצדקה לצדקה כשהציבור נותן רשות.

אלא דזה גופא צ"ב, דעכ"פ הו"ל מעיקרא להתנות עם המנדבים שיתן למי שירצה. וצ"ל דרבה היה גבאי לגבות לתמחוי ולקופה דוקא ולא סתם לגבות לעניים, והנותנים נתנו לשם חובתם, שמדינא כופין ע"ז לבני העיר. ובכסף קופה ותמחוי אין המנדב יכול לשנות כיון שמחוייב בכך. ולתמחוי ג"כ אפשר לגבות כסף ולא אוכל דוקא כמפורש ברמב"ם (מתנ"ע פ"ט ה"ב), והלכך צריך להתנות עם הציבור. ולהכי מוכיח הגר"א דגם בקופה ותמחוי אין גבאי רשאי לשנות.

אלא דלפי הסברה הנ"ל, דכיון שנותן לחיוב קופה שכופין ע"ז מדינא ואין המקדיש יכול לשנות, צריך ביאור מה שאמר שם (ב"ב ט' ע"א)

רב אשי: "אנא אתנויי מני לא צריכנא, דכל דאתי אדעתא דידי אתי". ועיי"ש ברש"י, ד"כל דאתי היינו לתת מעות לקופה. והרי כיון דצדקה דקופה כופין ע"ז ואינו יכול להשמט, ממילא אינו יכול להתנות!.

וע"כ נראה, דהרי כיון שקופה הסכום קצוב כמו"ש שם, בזה באמת לא מהני תנאי. אבל מה שמוסיף על הקצבה הזאת ג"כ בכלל קופה היא, ובזה יכול לשנות. וע"ז אמר רב אשי דהוא אינו צריך תנאי במה שנותנים לו לקופה.

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'