תשובה בדבר מכירי עניים ושינוי בצדקה - חלק א'

תוכן המאמר:

הצגת הבעיה. א. דין מכירי כהונה. ב. מחלוקת בתלמוד במכירי עני. ג. טענת הצדדים. ד. שינוי בצדקה שבאה לידי גבאי. ה. סמכותו של גבאי לשנות. ו. החובה לחלק בשוה. ז. מסקנה. בדבר השאלה אודות תרומות הנשלחות ע"י ארגון מסויים בחו"ל העוסק במגבית בין יהודי חו"ל על מנת לחלק את הכספים לצרכי ציבור בחו"ל ובארץ, והנוהג היה ששלחו סכום כסף מידי חודש לידי הרב דמתא... והוא מסר את הסכום לארגון תורני בארץ. לאחר זמן פנה להרב דמתא... ארגון תורני נוסף וביקש לקבל חלק מההקצבה הנ"ל, ובישיבה משותפת עם שני הארגונים הוחלט לחלק חצי מההקצבה הנ"ל לארגון התורני השני. כעבור זמן הופסק משלוח התרומות מסיבות שונות, ולאחר זמן חודשה הקצבת התרומות, ובמכתב ששלחו להרב דמתא... כתבו: החלטנו לחלק עבורכם סכום של... עבור שניהם... וכן גם עבור... אולם במכתב שני ששלחו הזכירו את שני הארגונים התורניים כאחד.

מאז חידוש ההקצבות נעשה שינוי בחלוקת התרומות בארץ, דהיינו שהארגון הראשון הנ"ל קיבל רק שליש מההקצבה ואילו הארגון השני קיבל שני שליש. הדבר נמשך חמש שנים. עתה טוען הארגון הראשון שלא ידע עד עתה מהשינוי, והוא דורש להחזיר את צורת החלוקה הקודמת, דהיינו חצי חצי.

לפי עדותו של מזכיר הרב דמתא... השינוי נעשה על פי הוראת הרב דמתא, ונימוקו היה שחידוש ההקצבות היה מתוך בקשות הארגון השני, שהסביר בתזכירים ששלח לחו"ל לארגון התורם שיש כיום צורך לתמוך יותר בו משום שצרכיו מתרבים והארגון הראשון צרכיו מתמעטים. לפי טענות הארגון הראשון כל זה אינו נכון: השינוי נעשה מיוזמתו של מזכיר הרב דמתא... ללא סמכות, ואין רשות לשנות החזקה.

הצדדים לא נימקו את טענותיהם על פי הדין. ב"כ הארגון הראשון טען רק שאין לשנות מחזקתם שהחזיקו עד עתה. זה אינו מובן כל צרכו, שמצינו רק שאין משנים מחזקה שהחזיקו במצוות, ובכגון דא יתכן לומר שמי שהחזיק ליתן צדקה יש לו חזקה על מצות נתינה, אבל חזקה לקבל מעות של צדקה ט זה לא אשכחן, דקבלה אינה מצוה, שאפשר לטעון שמישהו החזיק בה לקיימה לעולם.

א. מה שכן יש מקום לדון בקירוב לזה הוא מכח דין מכירי כהונה ולויה ועניים, שכיון שרגילים ליתן לאנשים מסויימים צדקה דידהו יש כבר למקבלים זכות של מכיר גם על להבא. כדין המבואר בכמה מקומות (גיטין ל' ע"א; ב"ב קכ"ג ע"ב ועוד)במתנות של כהונה, דמכירי כהונה זוכים במתנות של המכירין אפי' בזמן שהם אצל הבעלים ועדיין לא הגיעו לידי הכהן המכיר. ובבבא בתרא (דף קכ"ב ע"ב) מבואר, דבכורו של מכירי כהונה נוטל פי שנים במתנות. ומבואר, דאין זה ראוי אלא מוחזק וקרינן ביה "בכל אשר ימצא לו", אפי', כשהוא אצל הבעלים. ומוכח, דמיד שהפריש קנה הכהן המכיר את התרומה.

ועיי"ש בתוס' (ד"ה הכא) וז"ל: "דבכל מקום מכירי כהונה הוי כמוחזק משום דהוי מתנה מועטת ואסור לחזור בו, ואפילו בדברים בעלמא. ואע"פ שאם רצה לחזור בו ט יכול, מ"מ, כל כמה דלא הדר ביה הוי כמוחזק".

ועיין בקצוה"ח סי' רע"ח (ס"ק ט"ו, וכן בסי' ר"ז ס"ק ט')

שמוכיח מכאן, שאם נשבע ליתן לחבירו נמי הוי מוחזק ובכור נוטל פי שנים. ובסי' ר"ד (ס"ק ג')נראה מהקצות, שאם כי מוחזק הוי אבל מכל מקום אין כאן קנין, שהביא מב"מ (מ"ט ע"א)

דאם הבטיח ללוי ליתן לו מעשר ראשון שלו ט רשאי זה לעשותו תרומת מעשר על שלו. ומוכיחה הגמ' מכאן, דמבטיח לחבירו מתנה מועטת אינו יכול לחזור בו, דאי אמרת דמצי למהדר אמאי רשאי? ובשטמ"ק (שם ד"ה רשאי)כתב: דאע"ג שלא קנאו לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לויה, דחשיב כאילו בא לידו כדאיתא בפרק כל הגט. והקשה בקצוה"ח דממ"נ: אם מכירי כהונה הוי כקנין ממש, א"כ מאי ראיה מכאן לדין הבטחה במתנה מועטת, כיון דמכירי כהונה הוי קנין ממש והוי זכיה גמורה? ואי נימא שמכירי כהונה אינו קנין ממש, אלא רק כמתנה מועטת דאסור לחזור, וכמבואר בתוס' יש נוחלין (ב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה הכא) וכו', א"כ הרי הוי כמתנה מועטת דאינו קנין ואינו שלו, ואיך יכול לעשותו מעשר? ונהי דגבי בכור חשיב מוחזק, אבל קנין אינו? ויסוד דבריו נראה, דהניח שיתכן שיהיה מוחזק אבל אינו קנין, ושזהו כונת התוס' בב"ב. משו"ז הקשה על השיטה בב"מ, ומשו"ז הוא שהוכיח, דגם בנשבע ליתן הוי מוחזק. אף כי ברור שאין כאן קנין, הרי במכירי כהונה נמי אין קנין ורק דין מוחזק לחוד משום איסורא, ועם כל זה קרינן ביה בכלל "אשר ימצא".

אבל זה תמוה מאד. דאם החפץ אינו שלו ואינו ברשותו ואינו קנוי לו כלל איך ייקרא "בכל אשר ימצא לו"? ועיין בעליות דר"י (ב"ב)שם (מובא גם בשטמ"ק).

ובנתיבות סי' רע"ח בביאורים ס"ק י"א חולק על הקצות, דאם כן, בכל מתנה מועטת בכור יטול פי שנים ולהכי מבאר, דרק במתנות כהונה של בעלים, שאין לו בהם רק טוה"נ, אז הוי מוחזק. דכיון שאסור לו לחזור בו, בטל טוה"נ שנתנה לו תורה, דבמקום איסור לא נתנה לו תורה. וכיון שעתה אין לו בזה גם טוה"נ והכהן יכול לתפוס בעל כורחו של בעלים והוי שלו ט משום הכי הוי מוחזק.

ולכאורה נראה מכמה מקומות כהנתיבות, דמכירי כהונה עדיפי משאר התחייבות של מתנה מועטת. עיין בתוס' כתובות ק"ב ע"א (ד"ה לברור) שכתבו דהמכיר קנה החמישה סלעים של פדיון הבן בלא כתיבה וכתבו: "ומיהו צריך כתיבה דלא ליהדר ביה". משמע דקאי לשיטת התוס' בב"ב הנ"ל. ומ"מ קרי ליה קנין. וכן בתוס' שם להלן (ד"ה אליבא) כתוב דהנותן מתנה מועטת לחבירו ט קנה, אע"פ שלא הגיע לידו, דגמר ומקני. ודימו דין זה לדין דברים הנקנים באמירה.

ועיין בשו"ת מהרי"ל (סי' ע'): "כיון דמכרו הוא, חשוב מוחזק ודאי, דיכול לתפשו אפילו בע"כ של הנותן, כדאיתא בתוס' פ"ק דב"מ (ו' ע"ב סד"ה והא) אתקפה כהן אין מוציאין אותו מידו, וז"ל: וא"ת, הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל, כגון במכירי כהונה. אלמא דהוה ממש מוחזק בו כאילו הוא כבר שלו ותקפה כבר, אי הוה דינא דתפיסת ספק מהני. אבל בודאי דמת"כ במכירי הוה ספיקא גמורה". עכ"ל.

וכוונתו, דמאחר שדין התקיפה במכירי המספיק לאסור בגיזה ועבודה כמו בסתם ספק בבעלות גמורה, דע"י דין תקיפה אזלינן בהו אחר צד בעלות התוקף גם קודם תקיפה, ע"כ שגם במכירי מצד בעלות הכהן הוא של מוחזק גמור שראוי מחמת צד זה לאסור בגיזה ועבודה. ואי"ז רק זכות לחייב הנותן להקנות לכהן. לתשובה זו של המהרי"ל כיוון הנתיבות (בסי' רע"ח, ויש שם ט"ס בציון המקור). ומכאן למד מש"כ, שאינו יכול לחזור בו והמקבל יכול לתוקפו בע"כ של נותן. והנה בשיטת המהרי"ל י"ל דפליג אתוס' וס"ל דאינו יכול לחזור בו. אבל א"א לבאר בדרך זו את שיטת התוס' בב"ב שמפורש שרשאי לחזור בו. אולם יתכן דגם לתוס' הסברא כהנתיבות, וס"ל דאינו יכול לחזור בדיבור בלבד. ולא כמו שנקטו כמה מהאחרונים דעי"ז אין להניח שיתן, אלא ס"ל לתוס' שרק אם נתן לכהן אחר מהני החזרה, דלא פקע לגמרי זכות השבט.

וכ"נ מתשובות מהר"מ מרוטנבורג (דפוס פראג) סי' תתקמ"ט שכתב: "דלא גרע ממכירי כהונה ולויה וכו'. סמכא דעתא דבן לוי ולא מצי למיהדר ביה וכו'. מיהו, אי הדר ביה, פי' ריב"ם שאין בי"ד יכולין לעכבו מלחזור. וע"כ דרק בהקנאה לאחר בטלה זכות הכהן הראשון".

והנה בערוך ערך מכר כתב וז"ל: (ב"ב קכ"ג ע"ב): "בהלכות בנות צלפחד אמרי במכרי כהונה ולויה. פי': כל כהן ידוע כל פלוני ופלוני כל תרומותיו וכל מתנותיו לזה הכהן נותנין אותן. וכיון שנשחטה זו הבהמה בחיי אביהן נתברר שהמתנות לו הן. ואע"פ שלא הורמו, בחזקתן הן עומדין שאינו רשאי לתיתם לכהן אחר זולתו. הלכך מוחזקין הן.

(גיטין ל' ע"א): ואף על גב דלאו אתו לידיה? אמר רב: במכרי כהונה ולויה. פי': אוקמא רב למתניתין במכרי כהונה ולויה, כדכתיב: לבד ממכריו על האבות (דברים י"ח, ח') מה מכרו אבות זה לזה? אתה בשבתך ואני בשבתי. וכן כל אדם הידוע שנותן כל מתנותיו לפלוני כהן, אין לכהן אחר חלק בהן, אלא הן בחזקת אותו כהן, אע"פ שלא הגיעו לידו עדיין. וכן מעשר ראשון ללוי וכן מעשר עני לעני".

וצ"ב בדבריו, ששינה לשונו מרישא, לגבי הגמ' בב"ב, לסיפא, לגבי הגמ' בגיטין. שברישא כתב דין מכירי בסתמא ובסיפא הביא מקור לדין זה. ועוד, שברישא לא הזכיר שאין לכהן אחר חלק בהן כמו בסיפא. ונראה, דברישא, דמיירי במתנות שלא הורמו למעשה, בכה"ג קלישא הזכיה של מכירי הכהונה מזכותם במתנות שהורמו, ודין זכייתם במתנות שלא הורמו הוא מטעם שונה מדין זכייתם במתנות שהורמו. שבמתנות שהורמו, המקור הוא מקרא "מלבד ממכריו על האבות" דמזה יש ללמוד על היכולת לחלק זכויות השבט לחלק מהם. (ואע"פ שהכתוב מיירי בחלוקה של השבט עצמו בדין משמרת למשמרת, יתכן שמכירי כהונה הוי כהסכמה של השבט לחלוקת התרומות ליחידים כשהישראל רגיל לתת ליחיד, שעי"ז יש רווח לכל יחיד. והוי דומיא דמכירת זכות העבודה). כ"ז רק כשהוי דומיא דמכירת זכות העבודה, שהיא זכות שכבר מסרה התורה לכהנים, וכבר זכה בה כל כהן מצד מצות עבודה שעליו. ויש ללמוד ממכירה זו רק למתנות שיש עליהן כבר ציווי לתת לכהנים מצד קיום המצוה, דהיינו לאחר הרמה. אבל לגבי זכות ממונית שבאה אגב הציווי למתנות כהונה, שאגב ציווי זה זוכים גם קודם הרמה למ"ד כהורמו דמיין, גם בכה"ג שלא הורמו שייך דין מכירי כהונה מצד דיני ממונות משום מתנה מועטת וכיו"ב כשיטות הראשונים. והנפק"מ בין שני סוגי מכירים אלו היא, דמצד דין ממכריו על האבות יש ביטול זכות לשאר הכהנים כמו במכירת זכות העבודה. וא"כ י"ל, שאין הישראל יכול לחזור בו, מאחר שהוא משועבד לכהן המכיר דוקא. ועיין בביאור הארוך לש"ך (יו"ד סי' ס"א), דבמכירי כהונה הוי ממון שיש לו תובעים גם לאחר שאכלום או הזיקום. וע"ז כתב הערוך שאין לכהן אחר חלק בהן. אבל מצד מתנה מועטת י"ל דרשאי לחזור בו, אלא שעד שלא חזר בו הכהן המכיר הוא מוחזק. וגם לסברת רש"י, דהכהנים אסחי דעתייהו, מבואר בשטמ"ק (כתובות ק"ב ע"א ד"ה אי הכי), דלאו קנייה ממש קא קני, אלא דאסחי דעתייהו. ויל"פ דעדיין יכול לחזור בו.

ולפי"ז י"ל, שגם לשיטת התוס', שכל דין מכירי כהונה ילפינן מדין מתנה מועטת, יש הבדל בין מתנות שלא הורמו למתנות שהורמו. שאותן שהורמו י"ל כסברת הנתיבות, שמאחר שאסור לחזור בו מתבטלת זכות טובת ההנאה של הבעלים ורק הכהן היחיד שהבטיח לו רשאי לקבל, ובטלה זכותו לחזור ממה שכבר צריך להינתן לאותו כהן. אבל במתנות שלא הורמו עדיין אין מצות נתינה, והוא בעלים גמור על המתנות (אע"פ שלגבי גנב אין מחשבין את שיווי המתנות גם קודם ההרמה, כמ"ש בקדושין נ"ח), ואינו מפסיד עתה את זכות טובת ההנאה, ואם יחזור בו קודם ההרמה יש לו לחזור בו. וע"ז כתבו התוס' בב"ב (קכ"ג ע"ב ד"ה הכא) דמהני חזרה, שהרי מיירי במתנות שלא הורמו.

והנה גם לפי הנתיבות קשה, דא"כ, דכל הבטחה בתרו"מ הוי כמכירי כהונה, ובשטמ"ק (בכתובות) הרי מפורש דרק במכירי כהונה הדין כן. וד"ז מוכרח בסוגיא בב"מ (מ"א ע"א). ולכאורה הרי מוכרח דבר זה גם מהסוגיא דגיטין (דף ל' ע"א) במלוה לכהן על תרומותיו, שדנו שם איך הכהן יכול להקנות את התרומה שהבטיח ליתן בפרעון להלואתו: ורב אמר דמיירי במכירי כהונה. ואמרו שם, דכולהו כרב לא אמרי, דבמכירי לא קתני. ואם נימא דבתרו"מ, שיש רק טוה"נ לבעלים, הכהן זוכה אם בעה"ב חייב ליתן לו משום דין מתנה מועטת ולזה מספיקה רק הבטחה לחוד ט הרי הבטחה ליתן לו יש כאן לכו"ע, שהרי זהו עיקר הבטחון שעל סמך זה הבעלים מלוים כסף לכהן. וא"כ מה אמרו דלא מיירי במכירי, מדכתיב כהן סתם במשנה? והרי כיון שהבטיח לו ממילא יש כאן אותו הדין של מכירי כהונה וע"כ, שצריך מכר ממש שרגיל מקודם ליתן לו והבטחה לחוד לא סגי.

ורש"י בגיטין (ל' ע"א ד"ה במכירי כהונה) פירש דמכירי כהונה מהני כקנין משום דשאר כהנים מסיחים כבר דעתם מזה, כיון דפשיטא הוא שנותן למכרים, והוי כמאן דמטא לידייהו. אבל הבטחה שבינו לבינו לא מהני לפי"ז, דלא ידעי כלל שיתייאשו. ולכאורה נראה, שמה שתוס' הזכירו הדין שהוי כמו מתנה מועטת שאסור לחזור וכו', כוונתן לומר, שלו יהא שהיה מכירו מקודם, אבל אם מן הדין מותר לשנות ט א"כ מעולם לא נקבע שעומד ליתן לו על סמך זה שנתן לו קודם, וממילא אין שאר הכהנים מתייאשים. אבל כיון שע"י שרגיל ליתן אסור לחזור, ממילא קם דינא שכהנים מתייאשים, ודברי תוס' ורש"י הם על יסוד אחד. ועיין בחכם צבי סי' צ' שגם לרש"י יכול לחזור בו.

ובאמת לפי רש"י נראה שיסוד דמכירי כהונה מהני רק אם רגיל ליתן כל תרומותיו לכהן זה. אבל אם רגיל לחלק בין כמה כהנים או עכ"פ רק חלק מתרומותיו נותן לאחר והשאר מחלק לכל, ממילא בטל כל היסוד דמכירי כהונה. דלא שייך הסחת הדעת, שהרי אדרבה הם לא מסחי דעתייהו ממתנותיו, ורק השיעור שיתן הם לא יודעים, נמצא דלא מהני כלל חלות דין מכירי כהונה כה"ג שיקנה אפי' כחלק שרגיל ליתן לו.

ב.והנה בירושלמי (פ"ג דגיטין ה"ז) דנו על המשנה ד"המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות" וכו'. בבבלי אוקי רב במכירי כהונה. ובירושלמי הקשו: "ויש מכר לעני"? והנה לפי הירושלמי בכלל אין דין מכיר במתנות של עניים. אכן בבבלי לא הוזכר דבר זה בסוגיא.

וראה במל"מ (פ"ז ממעשר ה"ו) שפירש, דכיון דמעשר עני אין בו טוה"נ לבעלים, להכי לא שייך בו דין מכיר, כיון שאין החלוקה תלויה ברצונו כלל. אכן כ"ז במעשר עני שמתחלק בין הגרנות, אבל המתחלק בבית מבואר בחולין (קל"א ע"א) ובנדרים (פ"ד ע"ב) דיש בהם טוה"נ לבעלים. וע"כ צ"ל, או דהירושלמי מפרש המשנה במעשר עני שבגורן, או דלא ס"ל דיש בזה הבדל בין אם מתחלק בשדה לאם מתחלק בבית.

ובאמת יל"ע בדברי המשל"מ, שהרי אפי' במתחלק בגרנות, הרי משנה מפורשת (פ"ח דפאה מ"ו) דאם רצה להציל בשביל קרוביו, מציל מחצה. הרי דיש לו זכות טוה"נ ליתן למי שירצה גם בגרנות. ולכאורה, למה שנתבאר, שדין מכיר הוא דוקא בנותן לו את הכל, י"ל דכיון דרק מחצה יכול להציל אין כאן דין מכיר. אבל ז"א, שמחצה זה הוא כל המתנות שברשותו ליתן.

אכן י"ל דבפשט המשנה נחלקו בירושלמי שם (פאה פ"ח ה"ה): שר' יונה מפרש, דוקא ביותר מכשיעור, היינו: שמה שנשאר אחר שיחולק כשיעור המפורש שם במשנה שצריך ליתן לכל עני אז מותר ליקח מהמותר מחצה. אבל בכשיעור ט נותן להם והם מחלקים ביניהם. ור' חזקיה אומר, אפי' בכשיעור ט נוטל מחצה, והמחצה שנשאר חולקין העניים ביניהם. ולפי"ז י"ל דסוגיא דהירושלמי בגיטין מתפרשת אליביה דר' יונה, דרק אחר שנשאר כשיעור מציל לקרוביו, ולהכי לא שייך ע"ז מכיר, כיון שיתכן שלא יהא לו מה להציל בשבילו ואין שאר הכהנים מתייאשים. אבל אליבא דחזקיה, הרי לעולם יכול להציל מחצה לקרוביו, ושייך שפיר דין מכיר בעני. ועיין שו"ת חת"ס (יו"ד סי' רל"ז). ויל"ע עוד בדברי המשל"מ, אם כוונתו שהפריש בגורן ואח"כ הביא לבית, דבכה"ג י"ל דאין יאוש הכהנים מפקיע זכותם שכבר זכו בה בגורן. ול"ד למתנות עניים דהיאוש מהני, דבהם אין זכות השבט כמש"נ מהקצה"ח (סי' רמ"ג ס"קד').

למעבר לחלק ב'