האכלת קטנים ספיחים

שאלה:

האם מותר לבנות שרות לאומי בגן ילדים להאכיל את הילדים מאכלים שיתכן שהם ספיחים גמורים? ועוד האם לאדם הסובר שהיתר המכירה לא חל כלל, ולכן לדעתו דין הירקות מהיתר המכירה כדין ספיחים, האם יכול יכול לשלוח את ילדיו לגן שבו מאכילים מהיתר מכירה?

א. האכלת קטן איסור דרבנן

לגבי האכלת קטנים איסור, הגמ' (יבמות קיד ע"א) אומרת:

לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא י"א)  - לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו ליה בידים. תא שמע: (ויקרא י"ז) כל נפש מכם לא תאכל דם - להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו להו בידים. ת"ש: (ויקרא כ"א) אמור... ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו לא תיטמו! לא, דלא ליטמו להו בידים.

על דברי הגמרא כתב הרשב"א שמותר להאכיל לקטן איסורים מדרבנן, כאשר האכילה היא לצרכו של הקטן, אבל אסור לעשות לצרכו של הגדול[1].  הרשב"א (שבת קכא ע"א) הוסיף  "לדידן דקי"ל דאפילו בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפריש, באיסורי דרבנן ספינן ליה בידים" מוכח שהרשב"א התיר אפילו להאכיל בידים[2].

הרשב"א[3] הוסיף שדבריו הם שלא כדברי הרמב"ם[4] (הל' מאכ"א פי"ז הכ"ז):

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת, במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות.

העולה שבפנינו מחלוקת ראשונים האם מותר להאכיל לקטן איסור דרבנן.

ב. פסק הלכה בהאכלת קטן

השו"ע (או"ח סי' שמג) פסק כדעת הרמב"ם שאין להאכיל קטן אפילו באיסור דרבנן והרמ"א לא השיג עליו, ומשמע שגם הרמ"א אוסר האכלת קטן איסור דרבנן.  

מדברי רע"א (שו"ת סי' טו, הובא בביאור הלכה סי' שמג ד"ה מד"ס) משמע שאפשר לתת לילד לעבור איסור דרבנן לצרכו. וא"כ לכאורה הכריע כדעת הרשב"א והר"ן, אולם שמא יש לחלק שדברי רע"א הם האכלה לצורך מצווה ולכן הכריע כדעת הרשב"א, אבל כשאין מקום מצווה גם רע"א יודה שאין לתת לקטן אפילו איסור דרבנן כדעת הרמב"ם.

בשו"ע הרב (סי' שמג סעי' ו,ז) כתב שלהאכיל לקטן איסור לצרכנו מותר רק לצורך מצווה, אבל אם הקטן רוצה לאכול מצד עצמו מותר להאכילו איסור דרבנן. משמע שפסק כדעת הרשב"א והר"ן בכל איסור דרבנן ואפילו שלא במקום מצווה. גם בשו"ת יהודה יעלה (מהרי"א שאלה רצו ד"ה וגם) כתב שקיי"ל כדעת הרשב"א באיסור דרבנן שמאכילים בידיים את הקטן לצורכו.

בכל אופן נראה שלכתחילה בודאי יש לפסוק כדעת הרמב"ם והשו"ע שאין להאכיל קטן איסור דרבנן. וא"כ חוזרת השאלה מה הדין בספיחים.

ג. איסור משום גזירה

על שיטת הרמב"ם והשו"ע שאסור להאכיל ילד קטן איסורי דרבנן כתב הפמ"ג (או"ח סי' שא, א"א ס"ק לב, לה) שבמקום שהאיסור משום גזירה אין כאן גדר של האכלת איסור, ולכן מותר לתת לתינוק כלי המשמיע קול, שהרי האיסור הוא גזרה שמא יתקן כלי שיר, ובקטנים לא שייכת גזרה ורק איסור מוחלט אין להאכילם.

יש להביא ראיה שגם לדעת הרמב"ם במקום גזרה מותר להאכיל, שהרי אחת מראיות הרשב"א (יבמות קיד ע"א) שמאכילין קטן איסור דרבנן, היא מלשון הגמ' שרב משרשיא נתן פרוטה לתינוק גוי שישתול לו כשות בכרם, והגמ' שואלת שייתן לתינוק ישראל, ומתרצת הגמ' שתינוק ישראלי יכול להתרגל בעשיית האיסור ולכן לא יתן לו שיעבור על האיסור. אנו רואים שמצד עצם האיסור מותר להאכיל תינוק איסור דרבנן. ולכאורה כיצד יסביר זאת הרמב"ם הסובר שאין להאכיל אפילו אסור דרבנן? המאירי (שבת קלט ע"א ד"ה מה) כתב שלמרות שאסור להאכיל קטן איסור, היינו כשהאיסור הוא מצד עצמו, אבל בכלאים שכל האיסור מצד גזרת מין אחר לא אסרו לתת לקטן לעשות איסור בידיו. אנו לומדים שגם לדעת הרמב"ם במקום שאין איסור עצמי אלא משום גזירה או בגלל מין אחר לא נאסר לתת לקטן לעבור על איסור .

על פי יסוד זה יש לדון בנידון ספיחים, האם הרמב"ם יחשיב זאת כאיסור או שמא כל איסור ספיחים הוא גזרה של חכמים, כמבואר בדבריו (פ"ד ה"ב) "ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם, מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחים בשביעית" אנו רואים שיש כאן גזרה של חכמים שמא ילך ויזרע בסתר, האכלת קטנים ספיחים היא משום גזרה שמא ילך ויזרע בסתר, וא"כ יתכן שבכך חכמים לא גזרו איסור האכלה לקטנים.

ד. עיקרו מדברי חכמים

עוד יש להוסיף שהרי בשו"ת מחזה אברהם (סי' נו, הובא בלוית חן עמ' רנ עיי"ש) נשאל האם מותר לומר לקטן להוציא סידור או חומש דרך רשות הרבים לבית כנסת כשנפסק העירוב, וכתב על כך שלדעת הרמב"ם האיסור להאכיל קטן איסור דרבנן, היינו בדבר שחכמים גזרו כעין של תורה, אבל מכיוון שאין לנו רה"ר גמורה בזמן הזה, אין איסור גם לדעת הרמב"ם לומר לקטן שיוציא לכרמלית. ואף שהשואל ומשיב (ח"ב סי' קסב) כתב שכרמלית הוי דבר שיש לו עיקר מהתורה בגלל שרה"ר היא מדאורייתא. בכל אופן נראה שבדבר שאין בו דין תורה כלל, יודה שלא הוי עיקרו מהתורה. על פי יסוד זה מובן מדוע הט"ז (סי' שמו סוף ס"ק ו) כתב שמותר להעביר מפתח על ידי תינוק, מכיוון שאין לנו רה"ר אלא כרמלית ולכן לא גזרו חכמים שאין לתת לתינוק.

לעניין מעשר דן המחזה אברהם האם נחשב להיות עיקרו מהתורה או לא. כל זה כשאנו דנים על מעשר בזמן הזה שהוא מדרבנן בגלל שאין ביאת כולכם, אבל אם היה ביאת כולכם המעשר היה הופך להיות מדאורייתא, אבל לעניין ספיחים הרי ברור שאין כאן איסור של תורה אלא עיקרו רק מדברי חכמים, וממילא אפילו לרמב"ם הסובר שתקנו כעין דאורייתא, ולכן איסור דרבנן ג"כ אסור להאכיל, היינו בדבר שיתכן שיבוא לידי דאורייתא אבל בדבר שאפילו אם תהא שביעית דאורייתא (כשינהג היובל) עדיין ספיחים יהיו דרבנן בלבד, וא"כ בנידון זה גם הרמב"ם יודה שמותר להאכיל את הקטן ספיחים, שמדין תורה מותר לאכלם, ולא אסרה תורה אלא את קצירתם.

ה. במקום שנתקבל כחומרא

החקרי לב (או"ח סי' עט) דן לגבי האכלת קטנים תריאקה (רמב"ם הל' חו"מ פ"ד ה"י) שנפסד צורת החמץ ונתבטל קודם הפסח, והאוסרים חוששים שמא חוזר וניעור, ועל כך כתב החקרי לב שאפילו  אם קיבלו על עצמם להחמיר לא קיבלו אלא בגדולים אבל לא קיבלו על הקטנים, ולכן מותר להאכיל את התריאקה לקטנים. למרות המבואר ברמב"ם והראשונים שאין להאכיל איסור דרבנן לקטנים, אכילת תריאקה הותרה מכיוון שהיא חומרא החלה רק על מאכלי גדולים ולא קטנים.

על פי יסוד זה נראה שהאוסרים את היתר המכירה שמא החמירו רק על הגדולים ולא אסרום על הקטנים, שהרי יש רבנים מתירים והם מחמירים על עצמם, וחומרות יש לאסור רק לגדולים אבל מותר להאכיל לקטנים.

ו. להלכה

על פי דברנו עולה שאמנם יש להחמיר כדעת הרמב"ם והשו"ע שאין להאכיל קטן איסור דרבנן, אבל בנידון שהוא עצמו גזרת חכמים ולא יכול לבוא לידי איסור דאורייתא כלל, אפילו אצל גדול, בכך לא אסרו חכמים להאכיל קטן. לפי זה באיסור ספיחים לכאורה קיימים שני נימוקים להתיר. לכן בנות המאכילות קטנים ויש חשש שמא האוכל הוא ספיחים יש להתיר האכלת קטנים.

לגבי הורים שמחמירים שמא ההיתר מכירה לא חל והם חוששים לספיחים, כאן יש עוד לצרף את הסברא של החקרי לב שהחומרא שקיבלו על עצמם רק בגדולים ולא בקטנים, ועוד יש להוסיף שבנידון של ההורים אין הם מאכילים את הקטנים אלא אומרים לאחרים להאכיל את ילדיהם שבמעונות, והרי הגננות סוברות שאין בכך כל איסור, ולשיטתם הדבר ודאי מותר, ואין כאן אמירה ישירה ולא האכלה ישירה, ולכן גם הם יכולים לשלוח את ילדיהם למעונות המתירים את ההיתר מכירה, ואין להם לחשוש מאיסור בדבר.