ברורים בברכת האילנות

הקדמה

ברכת האילנות ותנאי ברכתה הוזכרה פעמיים בסוגיות הגמ', פעם במסכת ברכות (מג ע"ב) ופעם במסכת ראש השנה (יא ע"א).

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

וכן פסק השו"ע[1]  "היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם; ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה, ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד".

הראשונים כמעט לא חידשו בתנאי ברכתה, אך האחרונים דייקו כמעט בכל מילה ומילה בלשון הגמ'. במאמר זה ננסה לסכם ולחוש כיצד המעט שהוזכר בגמ' מכיל את המרובה. נעבור מילה מילה ונזכיר חלק מהדיונים שהועלו מתוך כל אחת מהם.

האי מאן

מהבנה הפשוטה  בלשון הגמ' "האי מאן" נראה, שברכה זו היא ברכה המוטלת על היחיד, שמזדמן לו ורואה אילנות מלבלבים. אך ישנם קהילות שנהגו לצאת ברוב עם לברך יחדיו. יסוד המנהג הוא משום שכתבו המקובלים[2] שע"פ הזוהר יש בדבר תיקון לנשמות המתגלגלות בעצים ובעשבים,ן ורצו לומר תיקון וקדיש לעילוי נשמתם. וכך כתב בספר מועד לכל חי[3] "ומה נעים אם כה יעשו באמירת ברכת האילנות דיצטרפו כנסיה שהיא לשם שמים וילכו כולם אגודה אחת לברך ברכת האילנות ... ויאמרו קדיש והוא עילוי גדול לנשמות שנתגלגלו בדצח"ם".

האדר"ת בסוף קונטרס נפש דוד[4] ג"כ כתב שהקפיד לברך ברוב עם אך מטעם אחר וז"ל: "וגם חזרתי לברך בעת תפילת שחרית, שהיו בביתי המון להתפלל, וברכתיה אחר התפילה כדי לזכות את הרבים, שאינם יודעים כלל מדין זה".

דנפיק

ההבנה הפשוטה מלשון הגמ' "דנפיק ביומי ניסן וחזי" מתוך שלא נאמר רק האי מאן דחזי,  נראה לפרש שיש לצאת מחוץ לעיר - מחוץ למקום ישוב. בעל הלכות גדולות[5] גרס "האי מאן דנפיק ביומי ניסן לדברא וחזאי ..." משמע ג"כ שיש לצאת למדבר או לפחות מחוץ לאזורי מגורי בני האדם.  וכן הרמב"ם[6] הוסיף וביאר "היוצא לשדות או לגנות" הרי  שיש לצאת מחוץ לעיר[7]. אך יש הסוברים שאין לדייק כך בגמ' וברמב"ם, אלא הגמ' והרמב"ם בהווה דברו[8], ויש שאף דייקו[9] בלשון הרמב"ם שכתב "או לגנות"  ללמדנו שיכול לברך אף על אילנות הנטועים  בתוך בחצרו.

אכן יש מן הפוסקים הראשונים[10] שהשמיטו לשון הגמ' "האי מאן דנפיק" ונקטו רק "הרואה אילנות", ולפי גרסתם ודאי שיכולים לברך על האילנות שבסמוך לביתו. וכן פסק החיי אדם[11]  "כשרואה אילנות מלבלבין..."

הרב חיים פאלג'י בספרו מועד לכל חי[12] הביא את המנהג בקושתא "שרבני אלפין מברכים בעד החלון בהיותם בביתם, ואינם זזין ממקומם ועומדים ומברכים, ואפילו שאינם זקנים והם גבורי כח, אינם אומרים נצא לשדה ונברך. ומנהג עט"ר מז"ה הי"ם הגדול לברך בחצרו שהיה לו אילנות. מ"מ דעתו, שצריך לצאת מקיר העיר וחוצה כדי לברך ברכה זו, אלא אם כן האדם זקן מופלג או חלוש המזג, שקשה לו היציאה רחוק מן לעיר, אזי יברך בחצר גינתו ואין דנים אפשר משאי אפשר".  

הראי"ה קוק בסידורו עולת ראיה[13] לא הזכיר את הצורך לצאת מחוץ לעיר, אלא כתב "הרואה אילני מאכל שמוציאים פרח..." הרי שאף לדעתו אין צורך לצאת למחוץ לעיר.

נפקא מינא בין שתי הגישות , כתב בספר מועד לכל חי[14] יהיה בדיון, האם יש לברך בשבת ברכה זו. לסוברים שצריך לצאת מחוץ לעיר נהגו לא לברך בשבת, שלא יבואו לידי איסור הוצאה. אך לסוברים שמברכים אף בחצרו אין שום בעיה  וחשש, שיבואו לידי איסור שבת, והם נהגו לברך אף בשבת. אלא רק אם נחוש אף לחשש שמא יטלטל האילנות או יתלוש פרחים להריח בהם אזי אף לדעה זו אין לברך בשבת[15].

ביומי ניסן

הריטב"א במסכת ראש השנה[16] כתב "ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום לפי מה שהוא דמלבלבי". גם רבינו ירוחם כתב[17] "הרואה אילנות בנץ שלהם כגון בימי ניסן", הרי שניסן הוא רק דוגמא ולא תנאי. וכן כתב בעל צדה לדרך[18]בפירוש, "וכן אם רואה אילנות פורחות בחודש אדר". וכן פסק המשנה ברורה[19]. וכן בסידור עולת ראיה לא הזכיר שיש לברך ברכה זו בחודש ניסן.  

אך אם אין זה תנאי בברכה יש ברר מדוע הזכירה הגמ' זמן זה?

בשו"ת הלכות קטנות[20] ביאר שהדגשת הגמ' "בימי ניסן",  ללמדנו שיש לברך בזמן שיש "ריבוי אילנות" שפורחים, כלומר תקופה שבה הרבה מיני אילנות פורחים. לכן קבע שאין לברך על פריחת השקד כבר בחודש שבט, משום שהוא זן המקדים לפרוח לפני כל המינים כולם, ואין זה הזמן שהרבה מיני אילנות פורחים, אך מ"מ נראה שאין צורך להמתין דוקא לחודש ניסן[21].

בשו"ת בית היוצר מביא הסברים נוספים לקביעת הגמ' "בימי ניסן" אע"פ שאין זה בדוקא:

א. כדי ללמדנו שברכה זו אין מברכים אותה אחת לשלושים יום כברכות הראיה האחרות, אלא רק פעם אחת בשנה. ולאחר שבירך בניסן אין לברך עד שנה הבאה, אך ודאי שאם לא ראה בניסן יכול לברך אף באייר כל עוד שיש פריחה באילן[22].

ב. יש פעמים שלאחר הקיץ ישנה פריחה נוספת באילן,  היה הוו"א שיש לברך שוב קמ"ל משום שמפריחה זו לא יהיו פירות שניתן יהיה להנות מהם (שהרי בחורף הפרי לא יוכל לגדול) לכן אין לברך אלא על הפריחה שבניסן שעתידה להוציא פירות להינות מהם. אך הוא הדין שאפשר לברך אף קודם לכן.

ג. נקט ביומי ניסן אכן כדי למעט פריחה מוקדמת כבר באדר, משום שעדיין יכולים לבוא ימי קור, ופריחה זו לא תוציא פירות. לכן להסבר זה  יש להמתין מלברך עד חודש ניסן, אך מ"מ אפשר לברך אף לאחר חודש ניסן.

הברכי יוסף[23] כתב, ששמע "דברכה זו על דרך האמת[24] שייכא דווקא לימי ניסן",  וכן כתב המועד לכל חי[25] "צריך ברכה זו בניסן דווקא".

וחזיאילני

לשון הגמ' "אילני" צריכה ביאור מה כוונתה? אפשר להבין שהכוונה לרואה הרבה אילנות, וכן משמע בלשון הרמב"ם[26], שכתב "היוצא  לשדות ולגנות", דהינו מקום שיש הרבה אילנות. 

שו"ת הלכות קטנות[27] כתב, "גם אין לברך אלא על ריבוי אילנות". וכבר נתבאר לעיל, שנראה לעניות דעתי, שהכוונתו לתקופה שהרבה אילנות פורחים, שהרי בא למעט זמן פריחת השקד שהוא מין המקדים את כל המינים. וא"כ נראה, שאין צורך שיהיו מולו בזמן הברכה מספר מינים מסוים. אלא לשון הגמ' "אילני", היא קביעת זמן אפשרות לברך ולא תנאי באמירת הברכה. וכן מצאתי בראבי"ה[28] שכתב "וחזי אילנא" ולא אילני, הרי שאין צורך במספר אילנות כתנאי לברכה, אלא בימי ניסן הם ימים ותקופה שבהם האילן פורח. וכן נקט בסברה בעל אור לציון,[29] אלא שבעל אור לציון דייק בלשון הלכות קטנות "גם אין לברך אלא על ריבוי אילנות" לא כפי שבארנו, אלא שהכוונה שיש צורך דווקא בשני אילנות[30].

כף החיים[31] דייק מלשון הגמ' "אילני", מיעוט רבים שנים, אך הוסיף "ומיהו לכתחילה יש לחזר על מקום שיש בו ריבוי אילנות ועשבים..." דהינו כהבנתנו ברמב"ם. 

דקא מלבלבי

עלינו לברר מהי ההגדרה של "דקא מלבלבי"?

שו"ת בית היוצר[32] ביאר ע"פ תרגום אונקלוס את הפסוק[33] "והנה פרח מטה אהרון... ויוצא פרח" "ואפק לבלבין", וכן ביאר הערוך באות למ"ד שלבלוב הוא "בלאמע" כלומר פרחים. ולכן השו"ע כתב "אילנות שמוציאין פרח"[34].

אך בשו"ת הלכות קטנות[35] כתב "בפי' הש"ע הוכחתי דבכלל לבלוב הוי הפרחים דהיינו השושנים וגם הניצנים שהם כמו לולבי גפנים". משמע שהגדרת ליבלוב היא יותר רחבה וכוללת גם פריחת הפרחים וגם הוצאת ניצנים. דהיינו כל התחדשות בעץ לאחר החורף. וכן משמע כדבריו בלשון הרמב"ם[36]  "וראה אילנות פורחות וניצנים עולים".

ושמא אפשר לתלות בהבדל זה שתי הבנות בעניינה של ברכה זו, לפי השו"ע שמברכים על הפרח, עניינה של ברכה זו היא, על ההנאה העתידה להיות מאילן זה והנאה זו היא תוצר רק של פרחים, שהם השלב הקודם של הפירות, והברכה בזמן הפריחה היא מבטאת את הוודאות שיש לנו שיזכה הקב"ה אותנו להינות מפירות אילו.  אך דעת הרמב"ם שמברכים על פרחים או ניצנים, כי הברכה היא על ההתחדשות שאנו רואים עתה. כדברי הרא"ה[37]  "וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין בא לזמן והוא ענין מחודש שאדם רואה עצים יבשים שהפריח הקב"ה".

נסיים שנזכה להחדיר לתוכנו שתי יסודות אילו שלמדנו מברכה זו,  אחת הוודאות שעתיד הקב"ה לגאול את ישראל גאולה שלמה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. ויסוד השני, הפלא הגדול שזוכים אנו לראות בנפלאות הקב"ה בהתחדשות עמנו בארצנו, שעד לפני שתי דורות עם ישראל היה כעץ יבש ופתאום מתחיל לפרוח עם כל הסיבוכים שאנו חווים בתהליך זה.