מחלוקת לשם שמים ומלכות בישראל שהיא לשם שמים

במשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה יז) נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

שואל רבי יום טוב ליפמן הלר זצ"ל בפירושו "תוספות יום טוב" (אבות פ"ה מי"ז) את השאלה המפורסמת מדוע לא נאמר "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת קרח ומשה? הרי בדוגמא למחלוקת שהיא לשם שמים הביא התנא של המשנה את שני הצדדים ואמר שהדוגמא למחלוקת כזו "זו מחלוקת הלל ושמאי". אם כן מדוע בדוגמא של "מחלוקת שלא לשם שמים" הביא התנא כדוגמא רק צד אחד במחלוקת שהם "קרח וכל עדתו", בלא להזכיר את משה רבינו שהוא צד אחר במחלוקת?!

עונה על כך ה"תוס' יום טוב", שבמחלוקת הלל ושמאי שני הצדדים שווים הם, היות ושניהם נחלקו לשם שמים לכן ניתן להזכיר אותם כשני צידי מחלוקת. אולם בפרשתנו רק משה ואהרן כוונתם לשם שמים הייתה, וקורח ועדתו לא נחלקו לשם שמים, לכן לא הזכירו את משה רבינו כצד שני במחלוקת מול קרח.

כלומר, ההבדל הוא בנקודת המוצא של המחלוקת: כאשר נקודת המוצא של הדיון היא לחפש ולברר מהו רצון ה', "מה ה' אלוקיך שואל מעמך", מה חפץ ה' שנעשה במקרה פלוני או במקרה אלמוני. אזי זו מחלוקת "לשם שמים", וממילא שני הצדדים דנים סביב מכנה משותף, כאשר ציבור חותר לברר נושא מסוים עפ"י כללי ההלכה המסורים מדור דור, כיצד לעשות את רצון ה'. במצב זה ניתן לומר ששני הצדדים נמצאים במחלוקת אמיתית וכנה, כשהדוגמא הטובה היא מחלוקת הלל ושמאי.

לעומת זאת, במחלוקת "קרח ועדתו" מצדו של קרח המחלוקת היא "שלא לשם שמים" גם אם היא נאמרה באצטלא של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", כי בסוף יוצא המרצע מהשק, כשהוא מגיע לטענות אישיות כגון: "מדוע תתנשאו על קהל ה'"? וכך גם הטיעונים המוכרים של דתן ואבירם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר – לא נעלה"!!!

לכן כיוון שאין כאן מכנה משותף של מחלוקת לשם שמים, מציג התנא רק צד אחד במחלוקת "מחלוקת קורח ועדתו", ומחלוקת כזאת אין לה זכות קיום.

ההסבר מדוע דווקא כאשר ה"מחלוקת היא לשם שמים - סופה להתקיים", כי כאשר המטרה היא ממוקדת, כאשר מצהירים כלפי שמיא ש"רצוננו לעשות רצונך" שאנו מחפשים ומבררים לדעת  "מה ה' אלוקיך שואל מעמך"? אז לאותה מחלוקת, לאותו בירור יש זכות קיום, כפי שלתורה יש קיום לנצח. אך כאשר אדם או ציבור רוצים לעשות מה שהם רוצים עפ"י תפישתם האנושית, אלא שהם רוצים שזה גם "יסתדר" להם עם התורה, ש"ההלכה לא תפריע להם" – זה לא נחשב לשם שמים, תפישה זו היא אנושית וממילא היא לא גילוי של תורה, ואין לה קיום נצחי כמו שהתורה נצחית, "אין סופה להתקיים".

לאור הדברים הללו מבואר מדוע הפטרת פרשת קרח פותחת בפסוקים העוסקים בחידוש המלוכה בגלגל, כדברי הנביא: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ- שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד" (שמואל א, יא, יד).

מבאר זאת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בשיחתו השבועית במוצש"ק פרשת קרח, ששמואל הנביא מדגיש בדבריו שכל כוחה ויסודה של מלכות ישראל יונקת מכוח דבר ה' באמצעות נביאיו, כלשונו: "שמואל הנביא הוא הראשון שמסדר את המלוכה בישראל". כך גם מוצאים אנו בהמלכת דוד המלך ע"ה שהייתה מכוח דבר ה' לשמואל הנביא למשוח את דוד בבית לחם.

דברים אלו מדויקים גם בלשון הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא. כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו. וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו".

נמצאנו למדים "שלא המלוכה עושה את הנבואה, אלא הנבואה שהיא ממקור התורה היא העושה את המלוכה. וכן כל מלכות ומדינה בישראל, מקורה וראשיתה בתורה, שהיא העושה את המדינה" (שיחות הרב צבי יהודה, קרח, תשל"ב, סדרה ג). ובהמשך דבריו הוא כותב (שם): "נאמנותנו למדינה היא ממקור התורה שהיא מקור נצחי, לכן נאמנותנו זאת אינה ניתנת לערעור. לעומת זאת, כשהמלוכה מתיימרת ליצור "נבואה" אנו פוגשים במציאות נביאי השקר שהיו בישראל. על כן המדינה והמלכות בישראל תהיינה גדולות יותר, ככל שהן תהיינה מוארות יותר באור התורה, ומודרכות על ידי יסודותיה הפנימיים".

שאיפת היסוד של עם ישראל מאז מעמד הר-סיני ולנצח-נצחים היא אחת ויחידה לעשות רצון אבינו שבשמים. לצערנו קיימת תפישת עולם, שניתן להעמיד שאיפות ומטרות כלליות, ציבוריות, לאומיות, מוסריות ופרטיות -  אשר אינן מתחילות מתוך חיפוש מהו רצון ה' המתגלה בתורה. ובכדי שאותן מטרות לא יעמדו בסתירה מפורשת לתורה, כבר "מגיירים" אותן באופן כזה שהתורה וחכמי התורה לא יהיו "מכשול" בדרכם. במצב כזה השאיפות והמטרות היו ונשארו מטרות אנושיות אשר רק "חובשים להן כיפה".

כאשר אנו מציבים לעצמנו מטרה אנושית מצומצמת, שנתפסת אצלנו כעומדת בפני עצמה ואנו רואים בה את משמעות חיינו, זהו חוסר אמונה בסגולה האלוקית של עם ישראל וטעות יסודית בהבנת תפקידנו (עפ"י שיחות הרב צבי יהודה זצ"ל שם).

על כן פותח הנביא בפסוק: "וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ- שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה'" – ללמדנו, שמהותה של מלכות ישראל היא בכך שהממלכה, המדינה והממשלה, צריכות להיות לפני ה'.