מה אנו יכולים לעשות לפצועים?

בתרבות המערבית בה אנו חיים, רגיל האדם לחיות את הידיעות, לשמוע עליהן ולהמשיך הלאה, כחלק משטף של ידיעות שאין להן סוף, ושבדרך כלל השומע נשאר פסיבי, בלי יכולת ובלי תפקיד לפעול. דומה שהיהדות מלמדת אותנו לחיות אחרת, לפעול, לעשות, להיות חלק ולהתקדם בכל דבר שעובר על ידנו.

בפרשת השבוע קראנו על אברהם אבינו שאחר ברית המילה בא הקדוש ברוך הוא לבקר אותו, וקריאה זו מזכירה לנו אחת לשנה דבר שלפעמים נראה שחלף והלך לו בתרבות קדומה, שאינה מתאימה לתרבות בה אנו חיים היום, אך יודעים אנו את דבריו של רבי ישראל בעל שם טוב שביסס בלימוד התורה את היסוד שכל דבר שבתורה לא דיבר רק על זמנו אלא גם מדבר לכל אחד ואחת מאיתנו ובכל זמן, גם היום, וכך אנו יודעים את דברי הזוהר הקדוש שהתורה היא מלשון הוראה, היא מלמדת אותנו, איך ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

וכך אנו מוצאים כבר בגמרא במסכת סוטה על הפסוק "והלכת בדרכיו" שצריך האדם לדבוק במידותיו של הבורא יתברך שמו ולנהוג כמוהו, וכמו שה' יתברך ביקר חולים כך אנו צריכים לבקר חולים. לביקור החולים יש מקורות נוספים ולימודים נוספים שלמדו אותם חכמנו זכרונם לברכה. אך אין אנו מוצאים מצווה מפורשת לבקר חולים, ובעקבות זאת אנו מבינים שיש בסיס איתן להבין שיש מקום לדיון האם ביקור החולים היא מצווה מהתורה או מדברי חכמים. ידועים דברי הרמב"ם שלמד שמצווה זו היא מדברי חכמים, כחלק ממצוות החסד, ואילו הרמב"ן חלק על דבריו וסבר שזו מצוה מהתורה.

הטור בהלכות ביקור חולים כתב: "ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו וגם מתוך שרואהו מעיין בענינו אם יצטרך לשום דבר משתדל בו להמציאו לו ועשה שיכבדו וירבצו לפניו". לפי דבריו משמע שלא די בכך שאדם יבקר את החולה, אלא חייב הוא להתפלל עליו, ובלא התפילה על החולה האדם לא יצא ידי חובת המצוה.  הטור והרמב"ן אף מוסיפים שצריך לדאוג לחולה אם חסר לו דבר, ולהשלים כל צרכיו. ביקור החולים נהיה דבר פעיל לפי שיטתם. אם כי רבי אשר ויס שליט"א נוטה לומר שאין דברים אלו מגדר המצווה אלא שלמות המצווה, ואף בלא זה יוצאים ידי חובת המצווה. ומדייק את הדבר מלשונו של החפץ חיים בספרו אהבת חסד שכתב שאם לא התפלל "לא קיים המצוה כדין", ולפי הבנתו כדין הכוונה – בשלמות. אם כי יש מקום לדון בדברים, אך יש בכך סנגוריה גדולה על אנשים המבקרים חולים ולא מודעים לחלק הזה בביקור החולים. אך ודאי שיש בכך אמירה ברורה שלא די שידע על היות האדם חולה או פגוע, אלא חשוב וצריך גם להתפלל, ולפעול לצרכו של החולה או הפצוע.

בעבר מצויה היה מאוד שאדם החולה נפטר תוך זמן קצר, שלא היו כל כך מצויות האפשרויות לרפאו, אך כיום בהתפתחות הרפואה, אנו מכירים אנשים רבים, ואולי כמעט שאין אדם שלא עבר שלב של מחלה והירפאות ממנה. אנו אף פוגשים אנשים שחשים שלא בטוב אך ממשיכים לתפקד, ונשאלת השאלה, איזה חולה צריך לבקר, האם כל אחד שמרגיש לא טוב?

המהר"ל בפירושו גור אריה על רש"י מחדש לנו חידוש גדול בגדר של ביקור החולים של ה' את אברהם. הוא שואל שאלה שרבים שאלו, מדוע התעכב כביכול רבש"ע מלבקר את אברהם עד היום השלישי, ומדוע לא ביקרו כבר מן ההתחלה?

מפרש המהר"ל שביום השלישי שבו גובר הכאב מברית המילה ("ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים"...) אז היה אברהם חולה בכל גופו, ואז הייתה מצווה לבקר את החולה, אך לפני כן היה חולה באבר אחד ובמצב זה אין מצווה לבקרו. לפי דבר זה יוצא לנו גדר מחודש בביקור החולים, שרק אם האדם נפל למשכב, או חולה בכל גופו יש מצווה לבקרו.

כיום בהתפתחות הטכנולוגיה התעוררה שאלה מעשית מאוד, האם אפשר לבקר חולה על ידי התקשרות אליו? או שמא חייבים לבקר בגופו? ללכת אל החולה עצמו?

הגאון הרב פיינשטיין זצ"ל נשאל שאלה זו ופסק שמצאנו בפוסקים שלושה טעמים לביקור חולים: א. שיתפלל על החולה. ב. שישמש אותו. ג. שיחזק את החולה במילים מעודדות וכו'. לפיכך אפשר לדעתו לקיים חלק מהטעמים גם בשיחת טלפון, ולכן אם האדם יכול ודאי שיבקר בגופו ואז יקיים את המצווה בשלמות, אך אם הדבר לא אפשרי, או לדוגמא במחלה מדבקת, יכול לצאת ידי חובה בשיחת טלפון. אין ספק ששיחה יש בה דבר מחזק ותומך, אך ודאי שאינה שקולה לביקור בגופו. לכן, היו שחלקו על פסיקתו, כגון בשו"ת מנחת יצחק, וכן הרב וייס שליט"א, אך נהגו לסמוך על דבריו כאשר יש צורך, כפי שהזכרנו.

נדמה שלא פחות חשוב מבירור הגדרים של מצווה זו, חשוב מאוד שנחזק את המודעות שלנו במצווה זו, שככל שנחיה אותה יותר, ונהיה יותר רגישים לאחר, לחזקו בפרט בחולשתו ובקושי שלו, נזכה לאחדות גדולה ולחיזוק גדול בעם ישראל, והאחדות תוביל אותנו בעזרת ה' לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן.