יציאת צרפת

דיונים רבים נערכו סביב המצווה של ישוב הארץ. רבים האריכו בעניין, ולימדו אותנו שישנה מצווה של ישוב הארץ, ומצווה זו גדולה וחשובה מאוד (סיכם אותם כעמיר גורנה הגר"י יוסף זצ"ל בתשובתו על העניין ובעוד פוסקים ואכמ"ל). אך אדם הגר בחו"ל האם יש לו מצווה לעלות לארץ, או אולי העליה עצמה היא הכשר למצוות הישיבה בארץ?

היה מי מגדולי ישראל שטען שהעליה לארץ היא כלל לא מצווה. טענתו מבוססת היתה על סברתו של המצווה של ישוב הארץ היא מצווה קיומית ולא חיובית, ולכן אם האדם רוצה לעלות הוא מחוייב בכך. על דבריו יצא לחלוק הגר"א שפירא זצ"ל בהגדרה חריפה ומעניינת מאוד. הוא טען שאין כאן מקום למצווה קיומית, שכן הדבר נוגד את עצם הגדרת הדבר כמצווה. מצווה היא דבר שמצווים על האדם, שהוא מחוייב בה, אך אם הדבר תלוי ברצון, ועצם הרצון, ואם כשרוצים ועושים את הרצון מקיימים מצווה, הדבר אומר שהדבר אינו ציווי אלא רשות. אכן ודאי שגם הוא יסכים שיש דבר הנקרא מצווה קיומית, אלא שהגדרתה תהיה אחרת. מצווה קיומית תהיה מצווה שהדרך לעשות היא החיוב, כגון לגרש את האשה בגט. אין מצווה לגרש את האשה, אך יש מצווה שכשבאים לגרש יעשו זאת על ידי גט שיתן ביד האשה. ואילו כאן הכל נשאר בגדר רשות.

הגדרות אלו מחודדות ודורשות התבוננות, אך נדמה שמעבר לכך, עצם ההגדרה של העליה כמצווה קיומית היא קשה, שמניין להגדיר זאת כך?

מעניין שעצם הדין של מצוות ישוב הארץ מופיע במשנה בסוף כתובות דווקא בדרך של עיסוק בעליה לארץ. המשנה עוסקת בכפיה של הבעל על אשתו ובכפיה של האשה על בעלה לעלות לארץ, וממילא לפטור את האיש מכתובה כשהאשה לא רוצה לעלות, וכן לחייב את הבעל לגרש את אשתו אם היא רוצה לעלות והוא לא מוכן. אמנם הדיונים סביב דברי רבנו חיים בתוספות על הנושא של פטור מהמצוה בעקבות סכנה, הוסכמו על ידי מורי הדור שהם לא מעשיים, הואיל ובודאי שכיום אין יותר סכנה לגור בארץ מאשר לגור בכל מקום אחר. ובודאי שאין להגדיר את עצם העליה והמעבר בדרכים כסכנה, שהרי אנשים רגילים כיום לנסוע ממקום למקום, ואף לטוס לטיולים וכדומה, ואין הם מחשיבים את הדבר כסכנה.

לכן, בפשטות מובן מהמשנה שיש מצווה גם בעצם העליה לארץ, ואין אפשרות לחלק בכך. אלא שמצאנו דין אחר שמעלה שאלה על הנושא. הדין הוא בדיני נדרים. נפסק בשולחן ערוך שאם נדר לעלות לארץ יש לו התרה, ומכאן שאין הדבר נקרא נדר בדבר מצווה, שלנדר בדבר מצווה אין התרה. מקור הדברים מדברי הרא"ש שכתב שעצם העליה היא הכשר מצווה. כמובן שהכשר מצווה איננה דבר הרשות, אלא שהיא גדר אחר.

אמנם כבר כתב על כך בפתחי תשובה שכל הדיון הוא כאשר השבועה היא לעלות, אך אם נדר לדור, ודאי שלא יכול להתיר את הנדר. וכך כתבו פוסקים רבים. מעניין שבילקוט יוסף כשהביא את הדין דייק בדבריו וכתב שעליה שמדבר בשולחן ערוך הכוונה עליה זמנית כגון לביקור, ולאחר מכן לחזור לחו"ל, אז אין מצוות ישוב הארץ, אך עליה על מנת להשתקע בארץ, ודאי שהיא לא רק הכשר מצווה אלא היא מצווה גמורה.

שאלות שונות נשאלו בפוסקים ביחס לעליה, כגון עליה בניגוד לרצון ההורים (רבים דנו בכך, כגון ביחווה דעת, מהרי"ט מהר"י עייאש, יין הטוב ועוד) וכתבו שחייב. עליה למצב של סכנה (מאמר של הרב אלרן בחוברת צהר, הרב זולדן בחוברת לאמונת עיתך שהרחיבו בכך), עליה כשיש הפסד לאחד מבני הזוג כגון רופא שיפסיד את השתלמותו (חשוקי חמד ועוד) ועוד דיונים רבים.

אך דומה שמעבר לדיונים השונים בעצם המצווה, ודאי שהדבר ממלא שמחה גדולה, שכן כיום מלבד עצם המצווה יש בכך הצלת נפשות מהתבוללות הנוראה המתרחשת שם. אנו תפילה שה' יחיש גואלנו, ויקבץ נדחנו מבין הגויים ונפוצותנו כנס מירכתי ארץ, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימנו אמן