ושמחת בכל הטוב

שנים רבות אנו סובלים מבצורת, מקושי בכמות הגשמים. החקלאים שבינינו מבינים היטב את משמעותו של הגשם, את הצורך הגדול בגשם, וקל להם מאוד לשמוח כשהם רואים את הגשם המשמש ובא. אך כיום כאשר גברה אצל האנשים המודעות לצורך במים, גם להם קל יותר לשמוח. כאשר בליל ז' בחשון ישבתי מול החלון וראיתי את הגשם, רחב לבבי בשמחה, ממש כמעט טרם תקרא ואתה נענה. ואושר מילא את ליבי. ויחד עם זאת, נזכרתי באותן הכותרות שפעמים רבות תוקפות אותנו בעיתונים השונים, על הנזקים השונים של הגשם. את התמונות הרבות של כבישים מוצפים, השיחות הרבות ברדיו על ההצפות ועל הנזקים, והנה כבר היום בעיתונים השונים נתבשרנו על הנזקים בצפון מתחילתה של הסופה.

דומה ששכחנו, או אולי יתר מכך שאיבדנו את האפשרות לראות את הטוב ולהודות עליו.

נזכר אני בדברי המשנה במסכת אבות האומרת: "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה" ועולות בי המחשבות, כיצד מסגלים בנו את העין הטובה? כיצד אנו מתרגלים לחיות כך?

כבר מזמן אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, התערבב הטוב עם הרע, ואין לך טוב בעולם שאין בו רע המעורב בו (כפי שהרחיב על כך באוה"ק). אלא שהשאלה היא על מה ישים האדם את מבטו, את מה יהפוך האדם להיות העיקר אצלו? ולכך דומה שצריך לחנך.

אם נתבונן בחומש דברים בפרשת עקב נוכל לראות שכבר התורה מחנכת אותנו לכך. על הפסוק המדבר על שבעת המינים הרחיבו הפוסקים בדיון, האם ברכת מעין שלוש היא מהתורה, או שמא רק ברכת המזון היא מהתורה (מחלוקת זו שהיא אולי מהבודדות שלא זכתה להגיע להכרעה ברורה ולכן פסק המ"ב שאם האדם הסתפק אם מחוייב הוא בברכה זו, לא יברך מספק שמא זה ספק דרבנן, ולא יכול שלא לברך, שמא הוא מחוייב בדבר, ולכן יאכל שוב ואז יברך את הברכה האחרונה ורבים דנו בדבריו עי' ילקוט יוסף שם) ונראה שאלו שלא למדו מכאן חיוב מהתורה לברכן מעין שלוש הבינו שזהו חלק משבח הארץ, מהדברים הטובים שה' נותן לנו, ולא כציווי. ובכל אופן לגבי ברכת המזון מלמד אותנו רבנו בחיי שיש בכך לימוד חשוב לדעת להודות, שאין לה' צורך בברכות שלנו, אלא שרצונו יתברך שאנו נלמד להודות. שכן מי שיודע להודות, יודע להכיר בטובה. הוא יודע לראות את הטוב, ומפתח בו את העין הטובה.

האדם המתפלל על הגשמים, מתמלא שמחה לראות אותם יורדים, ויחד עם זאת, הוא מתמלא הודיה עליהם ומודה לה' על כל טיפה וטיפה.

אמנם במסגרת ההלכתית של החיות להודות על כל טיפה וטיפה מצאנו דיון בין הפוסקים מתי אומרים הודיה זו, אחרי כמה זמן של קושי בגשמים? על כמה גשמים צריך להודות (מהו הגדר של יצא חתן לקראת כלה (ברכות נט ע"ב ובראשונים כשמט"ק וברמב"ם ועוד), אך ודאי שהשמחה צריכה להיות.

אל לנו לשקוע בחדשות של הנזקים, שומה עלינו להודות ולשמוח ולהודות, להודות לה' על הטובה, ועל ידי כך נזכה לעוד ברכה והצלחה, לעוד שפע משמים, כפי שלימדונו חז"ל שהיודע להודות זוכה לעוד.