מימון מערכות חינוך מכספי ציבור ותקנת יהושע בן גמלא

[1].בהקשר זה, ייעשה להלן שימוש במונח 'חינוך', על-פי משמעותו בלשון ימינו. בלשון ההלכה, 'חינוך' פירושו הכשרת הילדים לקיום מצוות, בטרם היותם מחויבים במצוות, ואילו מערכת החינוך נקראת על שם מפעיליה - 'מלמדי תינוקות'. על היחס בין חובת האב לחנך את בנו למצוות לבין חובתו ללמדו תורה,עיין בערוך השלחן, יו"ד סי' רמה סעי' ה.

[2].אך עיין באור שמח, הל' ת"ת פ"א ה"ב, שהפרשה נאמרה בלשון יחיד ללמדנו שהציבור חייבים ללמד בשכר לבני חבריהם.

[3].על חובת האם בחינוך בניה, עי' בספר החינוך, סוף מצוה יט.

[4].מאמר זה עוסק בגדריה הרגילים של תקנת יהושע בן גמלא. שאלות אחרות כבדות משקל, כגון מימון הוצאות נלוות שאינן שכר לימוד, חינוך מיוחד, חינוך לגיל הרך, חינוך הבנות ולימודי חול, יידונו בנפרד, בעז"ה.

[5].רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"א הלכות א-ג; טוש"ע, יו"ד תחילת סי' רמה.

[6].לחם משנה הל' ת"ת פ"א ה"ג; וכן פסק ערוך השלחן, לעיל סעי' ז.

[7].שו"ת שערי ציון, ח"ג סי' כז ענף ב. ועיין עוד בספר עבודת המלך, הלכות ת"ת פ"א ה"ג, שהביא ראיות נוספות להיותו של חיוב זה דין תורה.

[8].תשובתו צוטטה בהגהות מיימוניות, הל' ת"ת פ"א אות א.

[9].שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן יא; הגרב"ץ שטרנפלד מציין כי הדברים יצאו לאור מכתב יד רק זמן קצר לפני כן, ולא עמדו בפני האחרונים.

[10].על חינוך מעל גיל בר מצווה, עיין במקורות הבאים: שו"ת מהריט"ץ החדשות סי' לה; הרה"ג יהודה זולדן, 'הוצאת תלמיד מישיבה', תחומין יז, עמ' 156-145; הרה"ג נפתלי בר-אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, פרק נד, סעי' רעא, עמ' 1331-1330.

[11].בבא בתרא, כא ע"א. (לביאור עניינם של שלבי התקנה כמתואר בסוגיה, עי' בדברי מרן הנצי"ב בהעמק שאלה, שאילתא קמב, אות ג; לתקנה זו יש משמעות הלכתית גדולה גם בהלכות נזקי שכנים, וזהו ההקשר שהובאה בו התקנה בסוגיה. שני ההיבטים שלובים וכרוכים זה בזה, עי' חת"ס, בחידושיו למסכת ב"ב כ ע"ב.

[12].פיקוח ציבורי על מלמדי התינוקות עולה במפורש מדברי רבא בסוגיית התלמוד בהמשך ב"ב כא ע"ב: 'מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, אומנא וסופר מתא כולן כמותרים ועומדים דמי'; והרמב"ם פסק להלכה, בהלכות שכירות פ"י ה"ז כך: ' ...ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות – מסלקין אותו בלי התראה, שהן כמותרין ועומדין, הואיל והעמידו אותן הצבור עליהן'; ועי' בדברי מרן הנצי"ב , שו"ת משיב דבר, ח"ב סי' ה; העמק שאלה, שאילתה קמב אות ה.

[13].בדומה לכך, אין להביא ראיה מסוגיית הירושלמי, חגיגה פ"א ה"ז: 'רבי יודן נשייא שלח לרבי חייא...'. כל שנאמר כאן הוא כי יש חיוב על בני העיר לדאוג לכך שיהיו בעיר מלמדי תינוקות עבור ילדי העיר, ואולי החיוב הוא על ציבור ההורים בלבד. אין מדובר על הקמת מערכת חינוך ציבורית והפעלתה. לפיכך, לא זכיתי להבין את דבריו של הרה"ג יהודה זולדן, במאמרו 'חינוך וצדקה- היחיד, הקהילה והמדינה', בספרו 'שבות יהודה ישראל', עמ' 377-361, ובפרט בעמ' 364-363, ש'תפקידם של אותם חכמים שנשלחו על ידי רבי יהודה הנשיא, היה לוודא שההנהגה המקומית שבכל עיר אכן הקימה מערכת חינוך'. אמנם עיקר מטרת מאמרו היא להדגיש כי אין השלטון המרכזי מופקד על החינוך, אלא השלטון המקומי, אך ממקור זה מוכח החיוב על בני העיר כי יהיו ביניהם מלמדי תינוקות פרטיים, ולא חיוב הקמת 'מערכות חינוך'. אך אולי זו גם כוונתו של הרה"ג יהודה זולדן, ואם כן אין כל קושי.

[14].על אחריות ההורים לעצם קיומה של מסגרת חינוכית פרטית בעירם, עיין בדברי מרן הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, בפסקי דין רבניים חלק ז, תיק ארבעים ושתים - תשכ"ד, בבית הדין הרבני האזורי ירושלים, עמ' 10 ואילך, בעמ' 17-16.

[15].דברי רב האי גאון צוטטו על-ידי רבנו ירוחם, ספר מישרים, נתיב כט ח"ג. לאור זאת, יש לפקפק בהשערתו של הרב שמחה אסף, בספרו 'מקורות לתולדות החינוך בישראל', כרך ב, עמ' א- ב, שבתקופת הגאונים בבבל היו מלמדי התינוקות פקידי ציבור, שקיבלו את שכרם מהקופה הציבורית. הראיות המובאות שם מלשונות פתיחה לאגרות, מעידות על חשיבותם של מלמדי התינוקות לציבור, אך לא על מעמדם ההלכתי בתור פקידי ציבור.

[16].חידושי הריטב"א, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אמר רבא.

[17].כך נראה לפרש גם את דברי רבנו יונה, בעליות רבינו יונה, ב"ב כא ע"א ד"ה אמר רבא.

[18].שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ד סי' כט. כך עולה גם מדבריו של הגר"י טייכטל הי"ד, שו"ת ירושת פליטה, סי' לז. אלא שהוא מציב את הדברים בתור חיוב מדאורייתא (מעין דברי האור שמח, לעיל).

[19].פד"ר, ח"ז תיק ארבעים ושתים תשכ"ד, בביה"ד הרבני האזורי ירושלים, עמ' 10 ואילך, ובעמ' 26. הדברים נאמרו בנוגע להסבר שיטת התוספות, ובסופו של דיונו, כך הסביר גם את שיטת הרשב"א והריטב"א (מלבד במקרה שיש פחות מעשרים וחמישה תלמידים, שאז לשיטתם התקנה כוללת חיוב על הציבור להשלים את שכר הלימוד). וייתכן שזאת גם כוונת הגר"י אריאלי, עינים למשפט, ב"ב כא אותיות מ-נ.

[20].יד רמה, בבא בתרא כא ע"ב, אות נח. לכאורה, ניתן היה לפרש כך גם את עמדתו ההלכתית של הר"י מיגש, ב"ב כא ע"א, ד"ה ריש דוכנא, אולם, ניתן לפרש כי על הקהל לשלם למלמד, אך מכספי שכר לימוד שנגבו מהורי התלמידים בלבד, ולא מכל תושבי העיר; כפי שאכן כתב במפורש רבנו יהונתן הכהן מלוניל, שדבריו הובאו בשטמ"ק, ב"ב כא ע"א; ועי' גם בפסקי מהרי"ק, סי' לג (ועי' גם במה שכתב הרה"ג יהודה זולדן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 366). אבל אפשר לומר כי כוונת המהרי"ק היא לגבייה מרוכזת של שכר הלימוד; ועי' עוד בהערת המהדיר (הרה"ג אליהו דב פינס) לתשובות מהרי"ק החדשות סי' לח, שזו תקנה פרטנית 'למיגדר מילתא', ואין מדובר כאן במימון ציבורי על-פי שורת הדין.

 עוד עיין בדבריו של ר' מיכאל ויגודה, במאמרו הנ"ל, שהביא ראיה לשיטת הרמ"ה מסוגיית התלמוד הירושלמי, פאה, פ"ח, סוף ה"ז, המגדירה את 'פסי העיר', שבהם מחויב כל המתגורר בעיר יותר משנים-עשר חודשים, 'שכר סופרים ומשנים'. כך אכן עולה מפירושו של ה'פני משה' שם, אבל ההקשר ההלכתי של הסוגיה כולה הוא דיני הצדקה הציבורית, ולכן אפשר לפרש שהכוונה היא לשכר לימוד עבור התלמידים העניים דווקא ונראה שזו שכוונתו של הגר"י ראזין, צפנת פענח, הלכות מתנות עניים פ"ז ה"א.

        יש שהביאו ראיה למימון ציבורי מדברי הירושלמי (שם): 'תני ר' שמעון בן יוחי אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים....'. אך כבר העיר הרה"ג יהודה זולדן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 365, כי אין ממקור זה כל ראיה לדבר.

[21].שו"ע הרב, יו"ד סי' רמה סעי' ג.

[22].הביאו הגרי"נ רוזנטל, משנת יעקב, הלכות ת"ת פ"ב ה"א.

[23].כפי שעולה ברורות ממאות ציטוטי התקנות והתשובות שהביא הרב שמחה אסף בארבעת כרכי ספרו 'מקורות לתולדות החינוך בישראל'. ולא ניכר בזה הבדל משמעותי בין הגלויות, ולא היה כפי שנטען לעתים, כי בקהילות הספרדים הייתה קיימת מערכת חינוך ריכוזית במימון ציבורי. עיין לדוגמא, במקורות הבאים: שו"ת הרא"ם, סי' יב; שו"ת פרח מטה אהרן, ח״א סי׳ קט; ובמיוחד בדברי רבנו חיים בן עטר, ראשון לציון ח"א, יו"ד סי' רמה סעי' ז; אמנם, יש המצטטים את תקנות קהילות קסטיליה משנת קצ"ב (המובאות שם, כרך ב, עמ' פא-פד) בתור מקור הלכתי למימון של מערכת החינוך מכספי מסים של כלל התושבים, ולא משכר הלימוד שמשלמים ההורים. ואולם עיון בלשון התקנות מלמד אחרת. ראשית, בפתיחה לתקנות נאמר שמטרתן חיזוק התורה מחדש, ומשמע שמדובר בתקנות 'למיגדר מילתא', ולא בחיוב שמעיקר דין התלמוד. שנית, נאמר בפתיחה כי 'התלמידים היו מתמעטים והולכים, וגם התינוקות של בית רבן היו בטלים במקומות הרבה, לפי שלא היתה יד אבותיהם מספקת לתת שכירות למלמדים אותם תורה', ואם כן עיקר החיוב מוטל על האבות. שלישית, באחת מהתקנות (מובאת בעמ' פג, שם) נאמר: 'כל קהל מן חמשה עשר בעלי בתים יהיו מחויבים להחזיק מלמד תינוקות הגון, שילמד את בניהם פסוק, ושיתנו לו הספקתו המתאימה, לפי מספר נפשות בני ביתו, לחם לאכול ובגד ללבוש – ושיפרע כל אחד למלמד לפי רכושו, ואם לא יספיק למלמד להוצאת ביתו מה שיתנו לו הורי הילדים, מחוייבים הקהל יצ"ו להשלים למלמד את הדרוש להספקתו לפי הזמן'. כלומר מדובר בשכר הלימוד ששילמו הורי הילדים, ורק יתרת התשלום למלמד התינוקות, אם הייתה כזו, הוטלה על הציבור.

[24].שו"ע, חו"מ סי' קסג סעי' ג. גם הגרש"ז מליאדי מעיד על מנהג זה (בדבריו שצוינו לעיל), תוך שהוא משלב את הצגת עמדתו ההלכתית העקרונית בנוגע למנהג. דברים דומים על היחס בין המנהג בפועל לבין תקנת יהושע בן גמלא, כתב גם הגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל, ח"ב יו"ד סי' ס.

[25].בשו"ע, יו"ד סי' רמה, סעי' ז, רמז הרמ"א לעיין בדבריו בחו"מ.

[26].ביאור הגר"א שם, וכך עולה גם מדרך הבאת דברי הגר"א בערוה"ש, חו"מ סי' קסג סעי' יד. וכן פירש את כוונת הרמ"א והגר"א; ועי' בדברי הגרח"ד הלוי, בשו"ת עשה לך רב ח"ג, סי' כג, שעיקר החיוב נשאר בכל מקרה על ההורים, וכשאין ידם משגת לשלם, קופת הציבור משלמת מדין צדקה'. להסבר הדברים, עיין בדברי הגרי"נ רוזנטל, לעיל (הע' 23).

[27].ערוה"ש, שם, סעיפים ח-י, וכן בחו"מ, סי' קסג, סעי' א: 'וכופין בני העיר זא"ז... ולשכור מלמדים ללמד תורה לבני עניים ... וכן נהוג בכל תפוצות ישראל ...', ובסעי' יד: 'במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תנוקות לת"ת ואין אביהם של התנוקות יכולים לשכור לבניהם מפני עניותם והקהל צריכין ליתן שכר לימודם כמו בת"ת שבמדינתנו...'. ועיין מה שכתב על כך הגרי"נ רוזנטל, לעיל, ש'הטעמים שכתב בעל העה"ש, לא שייכים כלל בזמננו ובמקומינו'.

[28].רוב המקורות הנוגעים לענייננו שהביא הרב אסף בספרו הנ"ל הם תקנות של חברות כאלו, או דבריהם של הפוסקים ושל תקנות הקהל לחברות אלו. ועיין עוד בשו"ת מהר"ם שי"ק, יו"ד סי' רלז ובמכתבו של מרן הגרח"ע גרודז'נסקי, בסוף החוברת צדקה בכל עת, וילנא תרס"ט. לאור זאת, ניתן להבין את דבריו של הרה"ג שבתי אברהם הכהן רפפורט, במאמרו 'קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה, אסיא מט-נ, תמוז תש"ן, כי הצדקה הציבורית מוגבלת 'לסיפוק שלושה צרכים בלבד: מזון, כסות וקבורה'. ואילו חינוך לא נזכר בדבריו, שכן אין זה חיוב על קופת הצדקה הציבורית הרגילה, אלא מסגרת צדקה נפרדת, בלא חובה מוחלטת על הציבור.

[29].עיין במקורות הבאים: שו"ת חיים ביד, סי' ב; תשובות בית הילל, סי' מח; ושו"ת רב פעלים, חלק ד יו"ד סי' א. ממקורות אלו עולה כי מוסדות הקהילה ניתבו חלק מההכנסות שהתקבלו ממס שחיטת הבשר לצורך תפעול ומימון הת"ת (וכך עולה גם משו"ת רב פעלים, ח"ב או"ח סי' כב. נציין, כי תשובותיהם של הגאון רבי הילל ליכטנשטיין והגאון רבי חיים פלאג'י עוסקות בקהילות אשכנזיות (למרות שהגאון רבי חיים פלאג'י היה חכם ספרדי מחכמי טורקיה), ואילו תשובתו של מרן הבא"ח עוסקת בקהילת בגדאד, כלומר אין מדובר בהבדל בין העדות.

[30].מובן מאליו, שהכלל של בחירת ההורים אינו כולל הותרת הילד מחוץ למערכת לימודים או שליחתו למוסד המטיף לגנבה וכדומה, ובשל כך קובעת ההלכה מידה מסוימת של פיקוח שלטוני, כאמור, ובכל מקרה אין מדובר בחשש מציאותי ברובם המכריע של המקרים.

[31].עיין בהרחבה בערוה"ש, יו"ד שם סעיפים כד-כז.

[32].על-פי הנוסח המצוטט באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, נספח לערך חדר"ג, עמ' תשע אות סה.

[33].תודתי לרה"ג שלמה הלוי אישון על הסבר זה. על המשך מחויבותו האישית של האב לחינוך בנו גם אחרי תקנת יהושע בן גמלא, עיין בהרחבה בדברי מרן הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, בפסק דינו הנ"ל, בעמ' 28-16. ועוד עיין בפסק דינו של בית הדין לדיני ממונות בירושלים, שפורסם בפסקי דין ירושלים, בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין, כרך יב (תש"ע), תיק ממונות מס'1420 -סט עמ' שכ ואילך; בשו"ת להורות נתן, ח"ה סי' נד; ובמקורות שהביא הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו הנ"ל, פרק נד, סעי' רעז, עמ' 1360-1358. נוסף על כך אפשר להסביר זאת בבעייתיות של מערכת חינוך ממוסדת, הנשלטת בידי הקהילה, שכן בכך נשללת מעורבות ההורים ואחריותם על חינוך בניהם. יתר על כן, יש גם סכנה שמוסדות השלטון של הקהילה ינצלו את המערכת הריכוזית, להנחיל דרך חינוך מסוימת, בלי בקרה הלכתית או ציבורית, ואכמ"ל.

[34].עיין בדברי הגאון רבי משה שמואל גלאזנער, שו"ת דור רביעי, ח"ב סי' כב, ש'יכולים בני עירו לעשות במעות זה צורכי רבים; עוד עיין בהצעתו של הגאון רבי מנחם מענדיל חיים לנדא מנאוואדאר (מקיץ נרדמים, פיעטרקוב תרס"ד, מכתב ז עמ' 31-27, להקים בתי ת"ת כלליים, בשל מצבו הרוחני הירוד של הדור; וכן כתב גם הגאון רבי בנימין מנחם שוורצמן, בספרו בין ישראל לעמים, עמ' ל. כך עולה גם מהחלטות ועידת הרבנים ברוסיה משנת תר"ע (החלטות אלו פורסמו אז על ידי חסידות חב"ד, ומאז הן חוזרות ונדפסות על-ידה), כי: 'הנהגת ופיקוח כל מוסדי הדת, החסד, החנוך הדתי ועוד, שבכל עיר ועיר, בין בערי תחום המושב או חוצה מתרכזים בידי הכנסיה העברית המתיסדת מהמועצה הכלכלית העירונית העברית, ומההנהגה העירונית העברית. על היהודים תושבי העיר מוטל החזקת כל הענינים והמוסדים הדתיים הנוגעים להקהלה העברית הדרושים על פי התורה... ה] השגחה והשתדלות ליסד ולהחזיק בתי תלמוד תורה מכל הטפוסים השונים חדרים, ישיבות, ויתר בתי לימוד, למען למד לילדים משני המינים במקומות הלמוד: למודי הדת, מקרא, תלמוד, ויתר ספרי הקדש, שפה העברית, היסתורי' העברית, היסתורית הספרות העברית. ו] החזקת יתר בתי תלמוד תורה ומוסדות הדת הממלאים הצרכים של המקום ההוא'. לעומת זאת, עיין במטרות אגודת כנסת ישראל, שהקים בווילנא בשנת תרס"ח מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי: 'א) לפתוח חדרים ברשיון הממשלה לבני עניים ללמדם תורת ד׳ חנם או בשכר מועט. לכונן בתי ת״ת וישיבות ובתי מחסה ליתומים.... ב) למסור בני עניים על ידי אומנים חרוצים ללמדם אומנות שונות. להמציא תמיכה חמרית להתלמידים הענייםמבקרי המוסדות הנזכרים ולכונן בתי תמחוי ומעונות זול וכיו׳׳ב'. ועיין גם בתכנית לחוקה במדינה היהודית, שהציע הרב יצחק ברויער (התכנית מופיעה באתר דעת, מתוך כתב העת יבנה, קובץ אקדמאי דתי, ניסן תש"ט, כרך ג', פרק שני סעיף ד תת-סעיף 5, וסעיף ז), המדגיש מאוד את האחריות הציבורית על מערכת החינוך התורנית, והמימון הציבורי שלה. לעומת זאת, עיין בדברי מרן הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, בספרו שערי עזיאל ח"א, פרק ג סעיפים ד-ה), שחילק בין האחריות על קיום מערכת החינוך, המוטלת על בית הדין והציבור, לבין המימון, המוטל על ההורים: 'מכניסין התינוקות לבתי ספר להתלמד מבן חמש שנים שלמות, זאת אומרת מחובת בית דין: להטיל על האבות או קרובי הילדים, חובת הכנסת בניהם לבתי ספר מילדותם, ולחייב את הצבור להקים בתי ספר ומורים במדה מספקת לכל ילדי ישראל שבעירם מקופת הקהל. לקיום החזקת בתי ספר גובים מאבות הילדים שכר למוד, והעודף מטילים על הצבור לפי ממון ולא לפי נפשות'. כך עולה ברורות גם מתשובתו של הגאון רבי שמשון רפאל הירש, שפרסם נינו פרופ' ר' מרדכי ברויאר, המעין כט/ב (טבת תשמ"ב), עמ' 17-15; וכן מדבריו של הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר, בקונטרס חברא מחזירי עטרה ליושנה, עמ' י-יב.

[35].זאת מלבד ההטיה האידיאולוגית המובנית בשליטה ממשלתית על מערכת החינוך, וחוסר היעילות המוחלט של שליטה כזו, ולו ברמה ההישגית בלבד. בהקשר זה, עיין במאמרו של הרב מיכאל פואה, 'לבטל את חוק חינוך חובה', נקודה, גליון 307 ודבריו תואמים בחלקם את האמור במאמרנו.

[36].אמנם יש מקורות הלכתיים רבים המטילים תפקידים שלטוניים של בית הדין הגדול, על מוסדות הקהילה, ולכן אפשר היה לומר כי אין להטיל את התפקיד של פיקוח-על, על שלטון המרכזי, אלא להותיר את הפיקוח כולו בידי הרשויות המקומיות. ואולם על-פי מסקנותיו העקרוניות של הדיון האמור, בנושא יישומו המעשי של מעמדו השלטוני בית הדין הגדול, לעיל, נראה כי יש לחלק את התפקידים השלטוניים הנובעים מדיני בית הדין הגדול, בין הרשויות השונות בדורותינו, על-פי עניינם ותועלתם. בנוגע לפיקוח-על, אי אפשר לומר שמוסדות הקהילה יפקחו על עצמם, ולכן מסתבר כי הגורם השלטוני המתאים ביותר לתפקיד זה הוא השלטון המרכזי, ולא השלטון המקומי. אמנם שיקולי יעילות מורים על כך שאין צורך להקים 'משרד חינוך' נפרד למטרת פיקוח-על, ולשם כך די במחלקה ייעודית בתוך משרד הפנים.

[37].עיין בדברי הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו הנ"ל, פרק נד סעיף רעד, עמ' 1348, למקורות לפעולתם של קציני ביקור סדיר בקהילות ישראל.

[38].אמנם יש לדאוג לריסון השלטון בנוגע לפיקוח, ולכך שהמדריכים הפדגוגיים יבדקו רק את רמתם המקצועית של המורים, ולא על כפייה כלשהי של שיטות הוראה מסוימות.

[39].אמנם, אין מקור בהלכה לכך שתפקיד שלטוני זה מוטל על מדריכים פדגוגיים דווקא, אך מסתבר כי זו היא המומחיות הנדרשת והמתאימה לצורך ביצוע נאות של תפקיד זה. עם זאת, מן הראוי לצמצם את השימוש בסמכות זו רק למקרים של כשלון מוחלט, שכן ישנן שיטות חינוכיות ופדגוגיות שונות, והבחירה ביניהן איננה מתפקידיו של השלטון, אלא של ההורים, ואכמ"ל בנושא זה, החורג מנושא דיוננו.

[40].שייכות זו לתחום הרווחה הכולל היא יעילה יותר, ומאפשרת בחינה של מצבם הכלכלי של ההורים במכלול ההיבטים.

[41].לגבי נושא זה, עיין בדברי הרה"ג יעקב כהן, בספרו עמק המשפט, ח"ג סי' לז, עמ' שב.

[42].שו"ת שבט הלוי, ח"ו סי' קמז. כך פסק גם הגר"מ שטרנבוך, אמונה ותורה, הלכות ת"ת פ"ב ה"א, ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' רפג. דברים דומים כתב גם הרה"ג ישראל דוד הארפענעס, בספרו חינוך ישראל, פ"ז סי' ב סעי' ה הערה ז, עמ' תסה: '... אין 'חיוב' לתמוך במוסדות תלמוד תורה של ילדים אחרים, מלבד הת"ת של עירו, שמחוייבין כל בני העיר להחזיקו מצד תקנת רבי יהושע בן גמלא להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר...'. הדגשת תפקידה של הקהילה, דווקא, עולה ברורות כבר מדבריו של הגאון רבי יששכר שלמה טייכטל, שו"ת ירושת פליטה סי' לז. נציין כי יש המצטטים מקור זה כדי להדגיש דווקא את המימד השלטוני ואחריות המדינה על החינוך (עיין למשל בדברי ר' יצחק ברט, במאמרו 'גבולות ההפרטה בהלכה', תחומין ל, עמ' 360 ואילך, בפרט עמ' 367-366, אך יש להדגיש כי הגרי"ש טייכטל מדבר במפורש על כל קהילה בנפרד, ולא על מדינה. לענ"ד, אין לומר שניסוח הדברים מתבסס רק על המציאות הרגילה בזמנו ובמקומו של הגרי"ש טייכטל, שכן כבר הובא לעיל הדיון בין חכמי מקומו (יותר מחמישים שנה לפניו), בעניין הגדרה של אחריות המדינה, כך שעולה ברורות שהגרי"ש טייכטל שלל את האחריות העל-קהילתית וחידד את חיוב הקהילה.

[43].שאלה אחרת היא התוויית מדיניות חינוך כלל ארצית. לאור המקורות שנדונו לעיל, נראה כי ההלכה נמנעה בכוונה מהטלת תפקיד מעין זה על השלטון, הן המקומי והן המרכזי, מפני שמדובר בחובה המוטלת על כל הורה.

[44].במאמרו הנ"ל, בעמ' 369. גם בדבריו שציינו לעיל, שם, בעמ' 362-361 ו- 377-375, הזכיר הרה"ג יהודה זולדן בנשימה אחת 'מערכות חינוך ורווחה', בהקשר של סיוע מהשלטון המרכזי.

[45].שו"ת שבט הלוי, חלק ו יו"ד סי' קמז. זה המקור שהביא הרה"ג יהודה זולדן לדבריו לעיל, בדבר תפקידו של השלטון המרכזי לסייע למוסדות הקהילה בנושא החינוך, בשעת הצורך, ואין זו כוונת הדברים, כאמור.

[46].וזו הכוונה במונח 'כלל ישראל', כפי שעולה במפורש מהקשר הדברים בתשובה, ואין הכוונה למוסדות השלטון המרכזי.

[47].אמנם עיין בדברי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, בתשובתו בעניין שביתת מלמדים, בשו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' פז אות ג, הרואה ב'דייני העיר או חשובי העיר' מופקדים על תחום החינוך במידה כלשהי, ואין נזכרת בדבריו מסגרת על-קהילתית כלשהי.

[48].בנוגע לכך עיין בדברי הרה"ג יהודה זולדן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 369: 'תרגום התפיסה הזאת [של אחריות הרשות המקומית בתחום החינוך, ולא של השלטון המרכזי- ר.ז.] למציאות ימינו הוא בעייתי, מאחר שהיכולת להתקדם במסלול הלימודים בגילאים מבוגרים תלויה בעמידה בתנאים ובקריטריונים הנקבעים על ידי המדינה – משרד החינוך (בחינות בגרות...). אך נראה שלפחות בגילאים צעירים יותר יש לאפשר להנהגה המקומית אוטונומיה רחבה באשר לעיצוב המסגרת החינוכית, אופיה ותכניה. בנוגע למימון - המימון העיקרי של מערכת החינוך מגיע מכספם של כל תושבי המדינה ממסים (ומועבר בחלקו דרך הרשויות המקומיות). אין צורך לשנות את שיטת הגבייה למסגרת של גבייה עירונית, אם כי גם זה אפשרי. מה שחשוב הוא לאפשר ניהול חינוכי של המסגרות בידי הכוחות המקומיים, ולפי היכרותם את הציבור וצרכיו, בשונה מהמקובל כיום, לפיו המדיניות החינוכית והתכנים הלימודיים נקבעים כמעט במלואם על ידי משרד החינוך'. יש להעיר על דבריו, כי אין כל מקור הלכתי לטיפול של השלטון המרכזי בחינוך העל-יסודי, ואין כל סיבה לייצר מנגנון שלטוני כלשהו של תעודות בגרות (על הכשלים המבניים שבמערכת הקיימת, הנובעים מהתמקדות עיקשת בזכאות לתעודת הבגרות, עיין במאמרה של החוקרת ח' דויד, 'מהומה רבה על כן דבר: על מערכת החינוך הישראלית', המופיע באתר פסיכולוגיה עברית). כמו כן, כמבואר לעיל, האחריות על 'עיצוב המסגרת החינוכית - אופיה ותכניה', בכל גיל, וכן מימונה וניהולה, אכן אינם מוטלים על השלטון המרכזי, אך כמעט באותה מידה, אין הם מתפקידיה של הרשות המקומית. תפקידים אלו מוטלים על ההורים, בעיקרם המכריע.

[49].אמנם עיין בהצעת החוקה של הרב יצחק ברויער, יבנה, קובץ אקדמאי דתי, ניסן תש"ט כרך ג', פרק שני סעיף ז, תת סעיף 5: 'בתי ספר חרדיים יהיו ציבוריים, מקומיים או ממשלתיים'. לכאורה, מדובר כאן על התוויית המבנה הרצוי, ובכל זאת מיוחס תחום החינוך גם לשלטון המרכזי. אכן, אפשר לומר שכוונת הדברים היא לתיאור של השאיפות המרביות להעמדת המציאות הנוכחית על אדני התורה, ולא על תיאור המצב הראוי והשלם על-פי ההלכה, שכן הדברים נכתבו בתקופה שבה נשלטו מערכות החינוך בארץ על ידי המפלגות, ומתוכננת הייתה שליטה ממלכתית על נושא החינוך אחרי קום המדינה (כפי שאכן אירע), ועצ"ע. עוד עיין בדברי הרה"ג משה ארנרייך, במאמרו 'קול התורה' (המבוסס על פס"ד מסוים בהלכות שכנים, שפורסם באתר של כולל ארץ חמדה), כי בדורותינו מוטלת 'האחריות הכלכלית על הפעלת מסגרות ללימוד תורה' בעיקר על הרשויות, בתור יישום של תקנת יהושע בן גמלא, ולפיכך 'זכותם של האזרחים לדרוש מהרשויות מסגרות לימוד, בשטחים ציבוריים'. זאת בשונה מהמצב בימי חז"ל, שהפעלת המסגרת החינוכית הייתה באחריותו של מלמד התינוקות. אמנם אין הרה"ג משה ארנרייך מנמק טענה זו.