כי קולך ערב/וה?

ידועים הדברים, שהגמרא במסכת ברכות מביאה ש"קול באשה ערוה". אמנם דנו כבר הראשונים על הגמרא, האם האיסור שנאמר בגמרא הוא על זמן קריאת שמע, או שהוא איסור על כל הזמן, בלא קשר לקריאת שמע. להלכה נפסק בשולחן ערוך שהאיסור הוא בכל הזמן, ולא רק בזמן קריאת שמע, לכן איסור זה הובא גם בהלכות קריאת שמע וגם באבן העזר. איסור זה נובע לא מגריעות קול האשה אלא ממעלתו וממילא מהיותו פועל ומשפיע.

דיונים שונים דנו הפוסקים בנושאים אלו, הן בדינים הבסיסיים, והן במציאויות הקיימות כיום בשל התחדשות התקשורת ואמצעי המדיה השונים.

בעיקרי הדינים דנו הפוסקים ברמתו של האיסור, האם מדובר באיסור מדברי קבלה (שרמתו כמו דין תורה – גינת ורדים ומפ"ג), או באיסור מדברי חכמים והלימוד הינו אסמכתא בלבד (נשמת אדם). להלכה פסקו המשנה ברורה וביבי"א שבשעת דחק אפשר להקל לקרוא קריאת שמע כשיש קול אשה ברקע, והיתר זה מבוסס על כך שרוב הפוסקים פסקו שהאיסור הוא מדרבנן, אך ודאי שהיתרם היה רק בשעת דחק.

נראה שהכרעה זו גם מהווה מקור להיתרו של הגר"ע יוסף זצ"ל ביחס לשמיעת קול אשה דרך אמצעי מדיה שלא רואים את האשה, שאף שביסס את היתרו על הגמרא שאמרה שהאיסור ב"יודעה ומכירה", דיונים רבים היו על היתר זה, הואיל והאיסור הוא מדברי חכמים, יש מקום להקל בכך.

אלא שדנו הפוסקים ביחס לשירה מעורבת של גברים ונשים. ישנה שירה המקובלת, כשירת זמירות שבת שהיא בחיק המשפחה, בה יותר פשוט להקל, שכן בדין של שירת קרובות האדם, אף שיש מן הפוסקים שהחמירו, הדעה המקובלת בין הפוסקים להתיר זאת (כפי שהביא בקצרה בשו"ת רבבות אפרים). אך כאשר מתארחים משפחה נוספת, האם יש מקום להתיר לשיר במשותף? ודבר שמצוי במקומות שונים הוא בערב שירה, מה היחס אליו? (כמובן במידה והשירים מתאימים לרוח התורה, שבלא זאת נכנסים אנו לדיון נוסף בדין אלו שירים מותרים ואלו אסורים ואכמ"ל).

החתן סופר דן באריכות בדין זה, וביסס היתרו על דברי חז"ל שאמרו ש"תרי קלי לא משתמעי" וממילא אם יש גם גברים ששרים ביחד עם הנשים, יש מקום להתיר זאת. אמנם מעלה הוא בעצמו את הבעיה שמובאת בהלכות קריאת מגילה, שכאשר הדברים הם חביבים, שומעים גם שני קולות ביחד, וממילא כאן אותו הדבר יגרום לבעיה שכן למרות הקול של הגבר, נשמע קולה של האשה! אלא שבכל זאת התיר זאת. לעומת זאת בספר באר יהודה חלק על דבריו, והסביר על בסיס דברי רש"י שכשהקולות ביחד, אי אפשר שאחד לא יקדים מעט, והאחר יאחר מעט. רוב רובם של הפוסקים הלכו בעקבות הבאר יהודה ואסרו זאת. אחד מגדולי הדורות הקודמים, השרידי אש פרסם היתר בשעת הדחק, היתר שהתפרסם בתנועות הנוער השונות, ואף חרג מכוונת המחבר. היתרו היה בשעת צורך גדול, שזו הדרך היחידה לשמור על היהודים באותו המקום, התיר ביחד, ואף על היתרו זה בשעת הדחק הגדולה, היו רבים שיצאו לחלוק.

היו אף שרצו להחמיר בנגינה של אשה בפני גברים, אך כבר הרחיב הגר"ע יוסף זצ"ל את היתרו בנושא, וכיד ה' הטובה עליו הביא ראיות רבות להתיר זאת.

מובן הדבר שאין איסור ביהדות לשירה ולנגינה, אלא שהתורה מכוונת את הדברים לכיוון הנכון, שבו לא תהיה בעיה הלכתית, והדברים הגדולים האלו של עולם הניגון לא יובילו לנזקים ולפריצת חומת הקדושה, אלא יהוו דבר המועיל ומקדם.

רבות עוד הסוגיות שדנו בהן הפוסקים, ואנו באנו רק לעורר ולגעת בנקודות מספר, ותן לחכם ויחכם עוד.