מה מחייב אותי לשמוע בקול ה'?

נניח שיש אלוהים, למה זה מחייב אותי? למה אני צריך לעשות מה שהוא אומר?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להקדים ולשאול: מה בכלל מחייב אותי לעשות משהו? מה יכול ליצור חובה, או דרישה, שעלי לציית לה? במילים אחרות, אלו נימוקים יש לנו לעשות דברים?

סוג אחד של נימוקים מובן ומוסכם על כולם: כאשר קיים בי רצון לעשות דבר מה, או להשיג משהו, הרי שאותו רצון מהווה עבורי נימוק לפעול בהתאם לו. למשל, אם אני רעב, ויש בי רצון לאכול, הרי שזהו נימוק שמשיב על השאלה "למה עלי לאכול". אם פרצה שריפה בבניין שאני נמצא בו, ואני רוצה להישאר בחיים, הרי שהרצון הזה משיב על השאלה "למה עלי לברוח מהבניין". ואם אני רוצה להרוויח כסף, זה מסביר "למה עלי ללכת לעבודה". במקום בו קיים רצון, קיים נימוק לפעולה.

השאלה היא, האם קיימים עבורי נימוקים לפעולה גם כאשר איני חש כל רצון רלוונטי. למשל, נניח שאני רואה מישהו סובל, ואני מסוגל לעשות משהו שיסיר ממנו את הסבל, אבל איני חש כל רצון לעשות זאת. אם אעזור לו, זה לא יביא לי שום רווח או תועלת, ואין לי שום הנאה או סיפוק מזה. האם בכל זאת אפשר לומר שמוטלת עלי חובה, או דרישה, לעזור לו?

הפילוסוף דרק פרפיט מחדד שאלה זו באמצעות הדוגמא הבאה: נניח שאני סובל מייסורים קשים. איתי בחדר נמצאים עוד מאה אנשים, שגם הם סובלים מייסורים קשים כמוני. מולי על הקיר נמצאים שני כפתורים: לחיצה על הכפתור האדום תגרום לכך שרק הייסורים שלי ייפסקו, ואילו לחיצה על הכפתור הירוק תגרום לכך שהייסורים שלי ושל כל האנשים בחדר ייפסקו. נניח שהדבר היחיד שאני רוצה זה להפסיק את הייסורים שלי. אני חש רצון עז להפסיק לסבול, אבל אני לא חש שום רצון להפסיק את סבלם של האחרים. לא שאני חושב שמגיע להם לסבול או משהו כזה - הם פשוט לא מעניינים אותי כלל. אני יכול ללחוץ על כל אחד משני הכפתורים באותה קלות. האם אפשר לומר שיש לי נימוק כלשהו ללחוץ על הכפתור הירוק דווקא? האם אני מחויב לעשות זאת?

ובכן, אומר פרפיט, יתכן שאין דרך רציונלית או לוגית לשכנע את אותו אדם שהוא חייב ללחוץ על הכפתור הירוק - ואף על פי כן, ברור שהוא חייב לעשות זאת, ושאם לא יעשה זאת הוא משוגע! לכל אדם אמור להיות ברור, שכמו שהסבל האישי שלו "מייצר" עבורו נימוק לפעול להפסקתו, כך גם סבלם של אחרים מייצר עבורו נימוק להפסיק אותו. אם אתה לא מבין שיש עליך חובה להיטיב לזולת, אפילו שאינך מרגיש כל רצון כזה - משהו פגום בתפיסה שלך. מי ששואל "אבל למה אני צריך להיטיב לזולת? מה מחייב אותי כלפיהם?", אי אפשר להסביר לו בצורה הגיונית למה הוא חייב, אבל ברור לנו שמשהו לא בסדר איתו.

במילים אחרות, ברור לנו אינטואיטיבית שיש עוד סוג של דברים שיכול ליצור נימוקים לפעולה, והוא - ערכים. ערכים מוסריים מחייבים אותנו לפעול בהתאם להם, גם אם באופן אישי איננו חשים רצון לעשות זאת. אסור לנו לרצוח או לגנוב אפילו אם ממש מתחשק לנו, ואפילו אם לא ייגרם לנו שום נזק אישי כתוצאה מכך; ואנחנו מחויבים לעזור לזולת, להרבות הנאה ולמנוע סבל, גם אם אין לנו שום רצון מיוחד לעשות זאת, ושום תועלת אישית לא מגיעה לנו מכך. כמובן שיש לדון עד כמה חייב אדם להקריב מעצמו למען הזולת, אבל עצם החיוב הוא ברור, במיוחד כאשר אינו דורש הקרבה. אפשר גם לדון מה קורה כשיש התנגשות בין ערכים שונים, וכיצד מגדירים בדיוק מה נחשב ערך מוסרי, אבל כל הדיונים הללו יוצאים מתוך ההנחה הבסיסית שערכים יוצרים עבורנו נימוקים לפעולה, ומטילים עלינו חובות מוסריות. מי שאינו מבין זאת, הבעיה אצלו.

יש כאלה שמנסים לנמק ערכים מוסריים בנימוקים של תועלת אישית: אל תרצח כדי שלא ירצחו אותך, אל תגנוב כדי שלא יגנבו ממך, עזור לאחרים כדי שיעזרו לך. אבל כמובן שבמקרים רבים הנימוקים האלה אינם רלבנטיים: פעמים רבות ישנן הזדמנויות להרוויח באמצעות פגיעה באחרים, או באמצעות הימנעות מעזרה להם, מבלי להסתכן בנזק אישי כתוצאה מכך. האם במקרים כאלה לא מוטלת עלי חובה לפעול לפי ערכי המוסר? ודאי שכן. אי אפשר להוריד את כל הערכים לשיקולים של תועלת אישית, זה פשוט לא יעבוד.

אם כך, השאלה המתבקשת היא מאין נובע כוחם של הערכים? איך הם מסוגלים להטיל עלינו חובות ולהציב בפנינו דרישות, שלפעמים כוללות לא מעט הקרבה עצמית וויתור על סיפוק רצונותינו האישיים?

התשובה היא, שאלוהים הוא מקור הערכים. כשם שברא את העולם הגשמי, כך ברא את הערכים, המבטאים את רצונו מאיתנו, והעניק להם את כוחם המחייב. אם ברור לנו שאנו מחויבים לערכי המוסר, הרי שברור שאנו מחויבים כלפי אלוהים, שהוא המקור לאותם ערכים.

יש אנשים שתופסים את אלוהים כסוג של "גיבור-על", או גרוע מזה, "בריון-על" חלילה. כביכול מדובר באיזה טיפוס חזק מאד שבא אלינו בדרישות מוזרות, ומאיים להעניש אותנו אם לא נציית לו. אנשים כאלה חושבים לפעמים שיש משהו הרואי בהתנגדות לדרישותיו של האל, במיוחד אם אלו נראות להם לא מוסריות, והם מציבים על נס את המצפון והמוסר האנושי כגוברים על צו האל. אלא שזוהי תפיסה אלילית וילדותית של אלוהים. אלוהים אינו סתם "ישות חזקה", אלא המקור הראשוני לכל המציאות כולה, לרבות ערכי המוסר. בלי אלוהים, אין משמעות לערכים ולמוסר; הם אינם אלא המצאות אנושיות חסרות כוח מחייב. רק רצון האל יכול להעניק לערכי המוסר תוקף מוחלט ומחייב, וממילא ברור שכשם שאנו מחויבים אליהם, כך אנו מחויבים אליו. הנימוק שלנו לציית לאל הוא לא משום שהוא יעניש אותנו אם נמרה את פיו, אלא משום שהאל הוא המקור המוחלט לכל ערכי המוסר, הטוב והצדק, גם אם איננו מבינים תמיד איך הוראותיו מבטאות זאת. מי שברור לו שצריך לעשות את הטוב, הרי שברור לו  שצריך לעשות את רצון האל, מקור הטוב.

סיכום

כמו שאלות רבות על אלוהים, גם שאלה כמו "למה אני חייב לעשות מה שהוא אומר" נובעת לרוב מתפיסה ילדותית ושטחית שלו, כאילו היה סתם מלך עריץ. כאשר מבינים שאנו מחויבים לא רק לספק את רצונותינו האישיים, אלא גם לפעול לפי ערכי המוסר, הטוב והצדק, וכאשר מבינים שאלוהים הוא המקור לכל אותם ערכים - ממילא מובן מדוע עלינו לציית לו, שכן זה הדבר הטוב ביותר שבאפשרותנו לעשות.

ניתן למצוא מאמרים נוספים באתר-  "לדעת להאמין" של מכון ידעיה שמטרתו ליצור משנה אמונית סדורה ורלוונטית.