טל ברכות

עיקרו של חיבור זה נכתב בישוב כפר דרום אשר בגוש קטיף בתקופת מלחמת אוסלו כשסביב רשעים יתהלכון, ועדת מרעים הקיפונו. כאשר אויבינו ומשנאינו נשאו ראש ואמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד. על אף הניסים והנפלאות היום יומיים שזכינו לראות, איבדנו בגוש קטיף בתקופה זו חברים יקרים שנפלו במאבק על שלמות ארצנו, ביניהם שניים מתושבי כפר דרום: הק' ר' גבריאל ביטון הי"ד, והק' מרים אמיתי הי"ד, ונתקיימו בנו דברי רשב"י שארץ ישראל נקנית בייסורים.

לדאבון לב, קמו בתקופה האחרונה חלושי דעת, נמוגי רוח ואטומי לב מבית, לסייע בידי אויבינו ומשנאינו אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלוקים. למגינת לבנו ראינו בהתגשמות דברי מרן הרב זצ"ל (אגרות ראיה ח"א עמוד קפב) כי "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, עומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולבסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל כאשר כבר נוכחנו עפ"י הנסיון". יפר ה' עצתם ויקלקל מחשבתם. יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה. ותחת מחשבתם הנואלת יזכנו השי"ת לחזק את ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ובשאר חלקי א"י, ולהיאחז בכל מלוא מרחבי ארצנו הקדושה.

והנה אמרו חז"ל (מגילה כח, ב): "שמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא". ופרש רש"י: "צילותא - דעה צלולה ומיושבת שאינו טרוד בכלום". אך במקום אחר (קהלת רבה פ"ב ס"ט) אמרו חז"ל על דברי שלמה המלך "אף חכמתי עמדה לי": "תורה שלמדתי באף עמדה לי". ומשמע שדווקא התורה הנלמדת מתוך צער וייסורים היא זו שעומדת לאדם ומתקיימת בידו. ונראה שאין סתירה בין הדברים, ואדם יכול להיות נתון בצרה ועם זאת לרומם את עצמו למדרגת אמונה ובטחון המשרה על האדם שלוות נפש וישוב הדעת. וראיתי בענין זה דברים מופלאים של ראש ישיבת מיר הגר"ח שמואלביץ' זצ"ל. דאמרינן בבראשית רבה (פס"ה סכ"ב) "ויקום איש צרורות (מראשי היהודים המתייוונים) היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, והוה רכב סוסיא בשבתא (כאשר הובילו היוונים את ר' יוסי בן יועזר איש צרידה למיתה), אזל קומי שריתא למצטבלא (הלך לפני הקורה שעליה רצו לתלות ר' יוסי בין יועזר), א"ל חמי (ראה) סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך. א"ל אם כך למכעיסיו (ההטבה שמטיב הקב"ה בעולם הזה למכעיסיו עבור מעט מעשיהם הטובים) ק"ו לעושי רצונו וכו' נכנס בו הדבר כארס של עכנאי הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בי"ד וכו' נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מיטתו פרחה באויר. אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן". ואמר על כך הגר"ח שמואלביץ': "ראו מה מלמדים אותנו חז"ל על גדולי העולם. הוא ידע שהוא עומד להתלות וחז"ל מספרים ש'נתנמנם'... ראו למה נברא מסוגל! שלוות נפש שכזו היכן לוקחים אותה?!" (מח ולב עמוד נא). כעין זה כתב מרן הרב זצ"ל בעולת ראיה (ח"א עמוד פו) על הפסוק "וישכם אברהם בבוקר" בתחילת פרשת העקדה: "מנוחת הנפש של האב הקדוש איתן האזרחי לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רישול ושל דכאות לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה. ועוז ה' המשוה רגליו כאילות לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר. וישכם אברהם בבקר".

בעניי לא זכיתי להגיע למידה זו, והייסורים שסבבונו מבחוץ, וחוליי הדעת של אחים מבית, הפרו את שלוות הנפש הדרושה להשגת אור התורה. מה עוד, שמעודי לא זכיתי ללמוד בשקידה ובעמל הראויים ההכרחיים בכדי לעמוד על עומק דברי התורה. אך עם זאת אמרתי שמא תעמוד לי זכות אבותיי וזכותה של ארץ ישראל שזיכני השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו לחונן עפרה ולרצות אבניה, שאזכה לכוון לאמיתה של תורה בכמה עניינים, "כי עיקר [השגת] התורה הוא בא"י כמו שנאמר מלכה ושריה בגוים אין תורה" (ביאור הגר"א לשיר השירים א, ד הביאני המלך חדריו). ועיין ברש"י על הפסוק "ויוכו שטרי בני ישראל" (שמות ה, יד) שכתב: "השוטרים ישראלים היו, וחסים היו על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימין הלבנים לנוגשים שהם מצריים והיה חסר מן הסכום היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותן שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושם עליהם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים כי הם זקני העם ושוטריו". משמע שהמטה שכמו להצטער עבור עם ישראל זוכה לתורה ולגילוי שכינה (ועיין ילקוט שמעוני פרשת יתרו רמז רעא ורש"י שמות ה, א).

עוד ראיתי בדברי הנצי"ב (הרחב דבר ויקרא כג, מג) שאף שבדרך כלל מקום השכינה הוא רק בירושלים, בעת מלחמה הופעת השכינה היא במקום המלחמה. ז"ל: "והמשורר בתהלים שראה ברוה"ק נס של חזקיהו המלך בהפלת סנחריב לפני ירושלים אמר ויהיה בשלם סוכו ומעונתו בציון שמה שבר רשפי קשת וגו'. ויש להבין מהו סוכו ומהו מעונתו. וגם למאי קרא את ירושלים בשם שלם שהיה לה מכבר ולא בשם ירושלים. והענין דמלכותא דרקיע כמלכותא דארעא, כמו שדרך מלך בשר ודם בעת מנוחה יושב בפלטין שלו בעיר מלכותו ומשגיח על צרכי העם, אבל בעת שיש להגן ועת מלחמה אינו כן, אלא יוצא מפלטין שלו והולך לפני חילו למדינה אחרת מקום המלחמה, ושם קובע עיקר דירה שלו על זה המשך וזה נקרא מעונה ולא ביתו. ובכל משך המלחמה הולך בכל יום ממעונתו עם סוכה ואוהל למקום עיקר המלחמה. כך הקב"ה בעת ישראל בשלותם על הארץ הקב"ה משכין שכינתו בירושלים מקום מלכותו יתברך. ועל זה קרא אברהם אבינו ה' יראה וכו'. אבל בשעת מלחמת ישראל עם איזה אומה, אזי אין ההשגחה בירושלים מקום עבודה, אלא בד' אמות של הלכה שם הוא מעונתו, וכדאיתא במגילה מעון אתה היית לנו וגו' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומכ"מ עיקר השגחה בכל יום הוא במקום שנדרשים ביותר וזהו סוכו. ובאותה שעה של סנחריב היה עיקר השגחתו לפני ירושלים, ולא מצד שהיא נקראת ירושלים אלא מצד שהיה שם צרה גדולה לישראל, משום הכי קרא את המקום שלם כמו שהיה לפני שקרא אברהם אבינו ה' יראה". מבואר שבשעת מלחמה מקום השכינה הוא במקום המלחמה, ובייחוד בבתי המדרשות שבאותו מקום (והמתגורר בגוש קטיף בשנים האחרונות לא יוכל שלא להרגיש באמיתת דברי הנצי"ב). ושמא הופעת השכינה במקומנו תעמוד לנו לעמוד על אמיתת דברי התוה"ק.