ספר הקהל

הקהל היא המצווה, בה אמורים להיות נוכחים במקדש, המספר הרב והגדול ביותר של אנשים נשים וטף, ובזמן מסוים מוגדר. זוהי המצווה המקוימת באופן הציבורי הנרחב ביותר: "הקהל את האנשים הנשים והטף וגרך…במקום אשר יבחר" (דברים לא). ניתן להגדירה כמעמד לאומי.

מעמד הקהל, המתקיים כל שבע שנים, הוא שחזור מעמד הר סיני, הנקרא בתורה: "יום הקהל" (דברים ט,י; יח, טז). עם מתן התורה, נהיינו עם, קהל. מפרטים, ממשפחה נהיינו קהל ואומה, בעלת מטרות ויעודים. ייחודה של תורת ישראל היא בהיותה תורה לאומה, ולא רק הדרכות ויעודים לבודדים. עבודת ה' של עם שלם, לכל גווניו ואגפיו, שמודרך ומונחה לאור אידאה אלוקית. מתוך הסתכלות שכזו יש גם לכל אחד ואחת מישראל מטלות והנחיות כיצד לנהוג, למה לשאוף ומה לעשות. מעמד הקהל הוא ביטוי למציאות הלאומית של האומה בארץ. "קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלוקֵינו" (מלכים א ח, סה). הגדרת המושג "קהל" בישראל הוא יושבי ארץ ישראל - "שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל" (רמב"ם הל' שגגות יג, ב).

במהלך המעמד היה המלך קורא פרשות מספר דברים, שתוכנם: חזרה על ההיסטוריה של האומה והבנת משמעותה, (פרשת דברים ואתחנן), קבלת עול מלכות שמים (פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע), קבלת עול מצוות (מאמצע פרשת ראה, פרשת שופטים, פרשת כי תצא) וכריתת ברית בין ישראל לה' (הברית והתוכחה שבפרשת כי תבא).

המצווה היא בהתקהלות עצמה. "שציונו להקהיל את העם כולו" (הרמב"ם בספר המצוות מצוה טז), או בנוסח אחר: 'שנצטווינו שייקהל עם ישראל כולו אנשים נשים וטף' (חינוך במצוה תריב). יש גם דרך כיצד לעשות זאת. החצוצרות בהן נצטווינו לתקוע על מנת להקהיל את העם "למקרא העדה" (במדבר י, ב) חיוניות והכרחיות, עד כדי כך ש'יום הקהל שחל להיות בשבת, מאחרין אותו לאחר השבת, מפני תקיעת החצוצרות והתחינות שאינן דוחות את השבת' (רמב"ם הל' חגיגה ג, ז ע"פ הירושלמי במגילה פ"א ה"ד). החצוצרות הם  ענין מהותי בעצם קיום המצווה, מאחר שהחצוצרות הם כלי בו ממליכים מלכים. "עלה  אלוהים בתרועה" (תהילים מז).

האישים. נשים חייבות במצווה זו, למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא (וכמסקנת הגמ' בקידושין לה ע"א). מצוה לאומית לא נכללת בהגדרה זו. כך גם באשר לטף. בדרך כלל אין מחייבים קטנים במצוות עשה דאורייתא. אך במצוה זו הטף מצווה, ויש מפרשים שהכוונה אף לקטני קטנים, תינוקות בני יומם.  קטנים פטורים ממצוות אישיות, אך הם שותפים במצוות לאומיות.

ראש המעמד והמקום. היה מתבקש שבראש המעמד המתקיים במקדש, שעניינו לימוד תורה בהמון, יעמוד הכהן הגדול, שהמקדש הוא מקום עבודתו, או אולי ראש הסנהדרין היושבת אף היא בלשכת הגזית שבמקדש, או אולי הנביא המוכיח את העם. והנה, דווקא המלך, הוא זה שעומד בראש ההקהל. מלך ישראל הוא ביטוי לפן הלאומי של האומה. המלך הוא "לב כל ישראל"  (רמב"ם הל' מלכים ג, ו).

אך למרבה הצער והכאב, מאז שנחרב מקדש מלך, ומאז שהתפרקנו מאחיזתנו בארץ, וגלינו ממנה, לא התקיים מעמד הקהל, וחכמים אף לא קבעו שום עשית "זכר" למצווה זו, וכפי שקבעו במצוות אחרות. עד שלפני למעלה ממאה שנה, החל הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (=האדר"ת), לדרוש לעשות זכר למצווה זו, ואף העלה את דבריו על הכתב, ופרסמם בחוברת תחת השם: "זכר למקדש". מאז בכל מוצאי שמיטה, מתקיים מעמד "זכר להקהל" בתמיכתם ובהנהגתם של הרבנים הראשיים לישראל, לדורותיהם. בשנה בה החלו לקיים את מעמד זכר להקהל, בשנת תש"ו, הוציא מוסד הרב קוק בירושלים, חוברת הנושאת את השם: "הקהל", ובה חיבורו של האדר"ת, וכן מאמרים של רבנים נוספים.

במשך השנים נכתבו, בביטאונים ובחוברות שונות, מאמרים מפרי עטם של רבנים וחוקרים, העוסקים אף הם בהיבטים שונים ומגוונים הקשורים למצות הקהל.

ספר הקהל

מכון "התורה והארץ" הוציא את "ספר הקהל"- אסופת מאמרים על מצות הקהל, ובו כינוס חלק ניכר מהמאמרים שפורסמו בעבר, במקורות שונים, ובמיוחד את אלה שקשה למוצאם ולהשיגם, ועוד נוספו עליהם מאמרים חדשים, של רבנים וגדולי תורה ושל חוקרים, העוסקים כולם במצוות הקהל. החידוש הוא בעצם הכינוס, ההתקהלות של מאמרים רבים, בספר אחד. 

הספר בנוי מארבעה שערים:

השער הראשון "מקרא הקהל". המאמרים בו עוסקים בעיקר בפסוקי התורה הקשורים למצות הקהל. הציווי על ההקהל, והפרשות שנדרשו בהקהל תרגומם, פרשנותם והקשרם.

השער השני "הקהל- המצוה והמעמד". המאמרים בו עוסקים בגדרי המצווה, ובפרטים הלכתיים הקשורים למצוות הקהל, ובתיאור המעמד, בשירה ובפיוט. חלק מהמאמרים עוסקים בנקודות הלכתיות רבות, הקשורות למצווה. הזמן, המקום, האישים החייבים ועוד.

השער השלישי "הקהל- אישים, זמן, מקום וכלי הקדש" בו מאמרים שהם ממוקדים יותר בנושאים מוגדרים הקשורים למצות הקהל, ולכן הפרדנו אותם מהשער השני.

השער הרביעי -"זכר להקהל", בו מאמרים העוסקים בשאלת קיום מעמד "זכר להקהל" בזמן הזה. בראשו קונטרסו של האדר"ת, ואחריו מאמרים הדנים בהיבטים שונים הקשורים לעשיית "זכר למקדש", הצעות מעשיות לעיצוב אופיו של המעמד, וסקירה היסטורית על מה שנכתב ונעשה בפועל במוצאי השמיטות, כ"זכר להקהל".