באהלי שדה

אוהל ושדה - שני דברים שונים הם, לכאורה. "ויהי עשו איש יודע ציד, איששדה, ויעקב איש תם, יושבאוהלים". השדה - פרוץ ופתוח. האוהל - סגור ומכונס. אולם לא הרי שדהו של יעקב כשדהו של עשו. "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'". יעקב הביא עמו ריח אחר של שדה, ריח של גן עדן. עשו רואה בשדה רק צורך כלכלי, ולשם כך הוא משעבד את כל כוחותיו ופורק מעליו כל עול רוחני. יעקב, לעומתו, רותם את השדה לערכים, לתורה, להלכה, למוסר ולאמונה. האוהל - שבו שקד יעקב על תורתו - משפיע על השדה, מעלה אותו לרמה אחרת והופך אותו משדה בור לגן עדן, ל"שדה אשר ברכו ה'".

     השדה של יצחק, שבו יצא לשוח, להתפלל ולהתעלות, היה שונה במהותו משדהו של עשו. ולכן כה שמח יצחק על ריח השדה שהביא עמו יעקב. עתה הוא נוכח לדעת שיעקב הוא זה שממשיך את ניר השדה שלו. הוא, יעקב, ולא עשו. הקול - קול יעקב, גם כאשר הידיים של יעקב הן ידי עשו, כביכול: הידיים מיובלות, הידיים עובדות; אבל הראש המפעיל אותן הוא ראשו של יעקב. הראש נמצא באוהל גם כאשר הידיים שקועות בעבודת השדה.

     זוהי מטרתה של שנת השמיטה: לקדש ולהעלות את השדה, ולהופכו לאוהל. שנת השמיטה מיועדת לשחרור החקלאי מעבודתו המפרכת כדי לאפשר לו להיכנס לאוהל ולטעום טעמה של תורה. ובמקביל, השדה, השובתת, המקודשת, הופכת להיות שדה רוחנית. "ושבתה הארץ שבת לה'".

     בחוברת זו קובצו מאמרים שנכתבו במהלך שנות השמיטה האחרונות, בהזדמנויות שונות ובבמות שונות. חלקם מאמרי הסברה, חלקם מאמרי פולמוס, וחלקם מאמרי הדרכה והוראה.

     חלק גדול מהמאמרים (בעיקר - החלק השני של החוברת) הופיע ב"הצופה" בשנת השמיטה תשנ"ד, מידי שבת בשבתו, כהדרכה מעשית בהלכה לנושאים שהיו אקטואליים באותו שבוע. ובסוף החוברת נמצא לוח כרונולוגי, שיאפשר לקורא לעיין בדברים על פי לוח השנה, ולאו דווקא על פי סדר הנושאים המופיע כאן.

     ספר זה יוצא לאור לזכרו של חמי,ר' יעקב יצחק מנדלסוןז"ל. כל מה שכתבנו בפתיחת דברינו מתייחס אליו. הוא היה איש אוהל ואיש שדה גם יחד. גם יעקב "איש תם יושב אוהלים", וגם יצחק אשר "יוצא לשוח בשדה". עובד אדמה חרוץ ואיש ספר; מתמיד בתורה ובין העשרה הראשונים למנין בתפילת שחרית, מנחה וערבית; מרבה בצדקה וחסד, איש אמת ושוחר מוסר.

     בצעירותו, לא הספיק ללמוד הרבה תורה, כי נאלץ לעבוד לפרנסתו ולפרנסת אמו החולה. אך אהבת התורה שספג בילדותו בעיירה לושיץ אשר בפולין, בבית סבו, דירבנה אותו לעסוק בתורה יום יום, כל ימיו חייו. בוורשה הצטרף ל"צעירי המזרחי" בתקוה לעלות ארצה. אולם לא היה לו כל סיכוי לכך. את הסרטיפיקטים חילקו לפי מפתח מפלגתי. ובמפלגות - למי שהיה בידו לממן את הנסיעה. הוא התקיים אז בקושי כתפר בתעשיית הנעליים. מישהו, מן המעמד הבינוני, זכה בסרטיפיקט ולא יכול היה לנסוע. הסרטיפיקט הועבר ל"צעירי המזרחי", והוא, שניירותיו היו מסודרים, זכה בו, כי בתוך ארבעה ימים היה עליו לוותר על האזרחות הפולנית ולצאת את פולין. הוא מכר את הספרים שרכש, ולווה כסף כדי לקנות כרטיס נסיעה לאונייה. עם צרור מיטלטליו הדל עלה על האנייה, ישן על הסיפון ואכל לחם יבש, כי לא יכול היה לשלם עבור תא ומזון.

     בארץ, היה פועל מצטיין בפרדסי חדרה, ועמד בתחרות עם פועלים ערבים מנוסים ממנו. בגלל יושרו והגינותו הועלה לדרגת אחראי על עבודות הפרדסים. לאחר מכן, הצטרף לגרעין של "הפועל המזרחי", והיה בין אחד-עשר הראשונים שעלו על הקרקע ב"ואדי חווארית" - לימים: כפר הרא"ה, בעמק חפר. לאחר כשנתיים העלה לארץ את ארוסתו - חמותי רבקה, שתחי' - ויחד הקימו את ביתם בכפר הרא"ה. חריצותו עמדה לו בסייעתא דשמיא להגדיל את משקו ולפתחו, ולימים פתח מדגרה שסיפקה אפרוחים ללולי הסביבה. בשנות נישואיהם הראשונות, לא זכו לפרי בטן. בהכתרתו של הרב שאול ישראלי זצ"ל לרב בכפר הרא"ה, השתתף הרב יעקב משה חרל"פ, שלן בביתם וברכם בפרי בטן. כך נולדו שלוש הבנות: נחמה (רעייתי שתחי'), דבורה (רעייתו של הרב יהודה פליקס) וחיה (רעייתו של הרב משה פטרון).

     בכפר הרא"ה, הפעיל במשך תקופה ארוכה את קופת הגמ"ח של היישוב, היה משתתף קבוע בשיעורי התורה. אולם הוא לא היה לומד פסיבי ושקט. אם דבר מה לא היה מובן לו, היה מקשה ושואל ודורש הבהרה. לימוד תורה עבורו היה הבנת כל דבר על כמה שהיה יכול. וכן נהג גם כשפרש מעבודתו הקשה ועבר לבית-אל. הוא היה יושב כל יום בישיבה ולומד תורה בעיון ובהבנה.

     כל הלכה שלמד, היה מקיים אותה מייד, הלכה למעשה. כשעסקו בסוגיית תרומות ומעשרות ולמדו על כך ש"חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן" - מיד יישם זאת הלכה למעשה, ולא היה מכניס שום פרי שקטף מבלי לעשר אותו מיד או לסמן במפורש שפרי מסויים אינו מעושר.

     הוא זכה לצאצאים הממשיכים את דרכו בהתיישבות ובתורה במלוא רוחבה של ארצנו הקדושה.

     חיבור זה - העוסק בהלכות שביעית, מבטא את קדושתה של ארץ ישראל ומחבר את האוהל עם השדה - יהיה נר זיכרון לעילוי נשמתו, שתהיה מליצת יושר על כל צאצאיו שיינטעו על אדמתם ולא יינתשו ממנה בזכות קיומן של המצוות המעמיקות את שורשינו במעמקי אדמתה של ארץ ישראל.

     ברכות מאליפות לנכדו בכורו, הרב עזריאל שליט"א, רבה של עטרת, שהשקיע עמל רב בעריכת חיבור זה, בציון המקורות, בביקורת ההלכות ובהעמדתן על דיוקן ככל האפשר.

     תודות רבות למכון התורה והארץ, למנהלו הנמרץ ולכל העוסקים במלאכת הקודש של הוצאת חיבור זה. ה' יפרוש סוכת שלומו עליהם וישכנו לבטח בארצנו.

     ובצאתנו נפרוש כפינו אל אבינו שבשמים, שיקויים בנו הכתוב (תהילים ס"ט ל"ו-ל"ז): "כי א-להים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה, ואוהבי שמו ישכנו בה".