המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
תפוח (איור מן המאה השש עשרה)
התפוח מזוהה אצל הרמב"ם בוודאות עם ה"תפאח" (تفاح),[1] עץ פרי ממשפחת הוורדניים, הידוע בימינו בשם "תפוח" (Malus pumila).[2]
ל"יין תפוחים" הרמב"ם קורא "נביד' אלתפאח", כלומר – שיכר התפוחים.[3] רסק תפוחים שימש מחמיץ לעיסה במקום שאור.[4] הרמב"ם מבאר כמה מונחים שנזכרים במשנה. עוקץ הפרי של התפוח נקרא "יד".[5] ה"תפוח" שימש בהשאלה דימוי לערמת האפר, כדמות התפוח, שנערמה במרכז המזבח במקדש.[6] בנוגע לברכת הריח ממנו כתב: "ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג ותפוח, מברך שנתן ריח טוב בפרות".[7] התפוח נחשב בין המאכלים שאין להרבות בהם, משום שהם מאמצים את בני המעיים.[8]
[1].פהמ"ש מעשרות א, ד; תרומות י, ב (תפֻוָח), ועוד.
[2].סינונימים: Pyrus malus =Malus sylvestris.
[3].פהמ"ש תרומות יא, ב. ובמהדורא קמא כתב "כ'מר", כלומר, מונח שמתייחד ליין, ואחר כך תיקן ל"נביד'", שם כולל למשקאות מותססים. יין תפוחים הוא אפוא סיידר תפוחים. והשוו הלכות תרומות יא, ב.
[4].הלכות תרומות טו, ד.
[5].פהמ"ש עקצים א, א.
[6].פהמ"ש תמיד ב, ב.
[7].הלכות ברכות ט, א. השוו הלכות שבת כא, ז.
[8].הלכות דעות ד, ו.