תמכה

עולש האינדיביה

תְמָכָה

התְמָכָה הוא אחד ממיני הירק שבהם אדם יוצא ידי חובת אכילת מרור בפסח. הרמב"ם זיהה אותו עם הצמח שנקרא בערבית "סריס" (سريس).[1] השם הערבי נגזר מן השם היווני seris, וחכמי הטבע הרומאיים שכתבו בתקופת המשנה ציינו שלסוג זה יש מין תרבותי ומין בר:[2] התרבותי נקרא סריס במצרים. שניהם מרים ודומים לחסה.[3] צמח זה מכונה בימינו "עולש האינדיביה" (Cichorium endivia=C.
divaricatum)[4] שלא כמו העולש התרבותי, בעל העלים המאורכים והזקופים, עולש האינדיביה (מן הזן Escariole) מפתח בצעירותו שושנת עלים ששפתם שסועה. עורקי העלים בהירים, ובקלח יש מעט שרף. מן הבחינות האלה הוא דומה לחסה: הוא נאכל כמותה או בתור תחליף לחסה, אף שהוא מר יותר. עולש האינדיביה הוא בעיקרו צמח חורפי, ותהליך גידולו דומה לתהליך גידול החסה; יש המכנים אותו "חסה מסולסלת".

הרמב"ם עצמו תיאר שני מינים של "סריס": "הבר – הוא מר מאד וממנו מרכיבים רופאי המע'רב (צפון אפריקה) את המשקה הידוע היטב. הגני – דומה לחסה, והעם המוגרבי אוכל אותו כמו חסה. זה המין הגני אשר עליו נקטפים על ידי המצרים לפני בישולם, ואשר רופאיהם קוראים הנדבא, ואשר העם קורא ה'ירק' (אלבקל)".[5] תיאורו של הרמב"ם ל"סריס" מלמד שהוא מתאים לכל הקריטריונים של המרור, ומשום כך אך טבעי הוא שיימנה עם מיני המרור: הוא מר, מוגדר כירק ונאכל באזורים מסוימים כמו החסה (=חזרת).[6] אין ספק שהרמב"ם הכיר היטב את עולש האינדיביה מארץ הולדתו ספרד או מזמן שהותו בפאס. אבן בצאל, מלומד ספרדי שכתב ספר חקלאות בספרד, אף הקדיש פרק מיוחד שדן בזריעת ה"סריס" (לאחר תיאור גידול "החסה הגדולה").[7] לפי התיאור שנזכר אצל הרמב"ם לעיל, נראה שהכיר את הצמח גם בשהותו במצרים. תיאור עולש האינדיביה תואם גם את התוספת המאוחרת של נוסח פירוש הרמב"ם למשנה במהדורה הנדפסת: "תמכא – מין ממיני עולשין אלא שהוא גדל בגנות". אף שאין אלו דברי הרמב"ם עצמו, הדברים נכונים,[8] שכן הסריס הוא מין עולש – עולש האינדיביה (Cichorium endivia) – להבדיל מן העולש התרבותי (Cichorium intybus), שנקרא "הנדבא".

עולש האינדיביה נקרא בצרפתית עתיקה Scariole, בצרפתית מודרנית – Scarole, ובגרמנית – Escariol. גם בספרדית הוא נקרא "אסקרולה" (Escarola), כפי שכתב הרופא היהודי הספרדי, רבי נתן בן יואל פלקירה: "סריס – בלעז אשקריולא. ויש אומרים שהוא מין עולשין פרדסי ונקרא ליטוגילא (=Lactuca)".[9] על אכילת מין עולש זה בתור מרור לפסח בקהילות ישראל יש עדויות עד ימינו.[10]

[1].פהמ"ש פסחים ב, ו.

[2].דיוסקורידס II 160. אבן רסול, אלמעתמד פי אלאדויה ואלמפרדאת, בירות ללא ציון תאריך, עמ' 566, כותב ש"סריס" ו"סרס" הם אלהנדבא (=מין עולש).

[3].פליניוס XX 73, 76.

[4].עיסא, עמ' 48; דלמן, עבודה, עמ' 346. ולא כפי שסבר פליקס, שהרמב"ם התכוון כאן לעולש התרבותי (Cichorium intybus), ואילו את העולשין זיהה לכאורה עם עולש בר; ראו י' פליקס, "לזיהוי חזרת ותמכה למצוות מרור", בד"ד, 1 (תשנ"ה), עמ' 84.

[5].רמב"ם, ביאור, מס' 285.

[6].אמנם בשמות "סריס ברי" או "הנדבא ברי" נקרא הצמח "שִנָן רפואי" (Taraxacum officinale) ; עיסא, עמ' 177; לב, פלורה, א, עמ' 417; שם, עמ' 434. גבעול הצמח מכיל שרף חלבי, ועלי הצמח הצעירים נאכלים בתור ירק וטעמם מריר, אך אין הם דומים כלל לחסה, והם אינם מתאימים לתיאורו של הרמב"ם ואחרים.

[7].Ibn Bassal, Libro de Agricultura (J. M. Millas Vallicrosa & M. Aziman eds.), Tetuan 1955, pp. 159-160.

[8].בניגוד לדברי הר"י קאפח בהערותיו לפירוש המשנה לפסחים ב, ו, עמ' קו, הערה 32. ייתכן שהוא לא סבר שמדובר בעולש האינדיביה או שלא הכירו, אך לא נדע כיצד זיהה את המונח "סריס", שכן כתב שם באופן כללי: "ירק מאכל ידוע, ולא יכולתי לברר את שמו הלועזי".

[9].צרי הגוף, עמ' 137.

[10].ראו בהרחבה: עמר, מרורים, עמ' 30-29.

זיהוי הצמחים

תמכה

תְמָכָה

אודות

שימושי

קישורים מומלצים

עדכונים

בית מדרש