המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
ענף של שבת ריחני בפריחה (מימין) ומקבץ פירות (משמאל)
השבת נקרא בערבית "אלשבת" (شبت),[1] ובימינו נקרא "שבת ריחני" (Anethum
graveolens).[2] הוא נאכל חי אחרי האוכל עם כל הלפתנים, אך גם כתבשיל בקדרה.[3] נהגו לגדל את השבת בחלקות קטנות (ערוגות).[4]
ה"שְבָת מתעשרת: זרע וירק וזִירִים", והרמב"ם מסביר: "וזירים 'אלאכאליל' והם הנמצאים בראש מקצת הצמחים ובהם מתהווה הזרע, וזירים אלו ניכרים מאד בשבת והם דומים לשקדים מאורכים".[5] הכוונה היא לשחלות המאורכות שעלין יושבות תפרחות השבת לאחר תהליך ההפריה ולפני שנעשו זרעים בשלים.[6] להלכה פסק הרמב"ם כחכמים בתלמוד הירושלמי: אם זרע את השבת לירק – אין מעשרין את הזירים.[7]
השבת הוא צמח חד-שנתי ממשפחת הסוככיים. בעל גבעול מסועף, עליו דמויי-נוצה והם גזורים לאונות נימיות. צבע הפרחים זהוב-לבן, והפרי דו-זרעון קטן. כל חלקי הצמח מדיפים ריח, וכיום הוא מוכר בשם העממי "שמיר". הצמח משמש תבלין לסלט, לבישול ולתעשיית הכבושים.
[1].פהמ"ש פאה ג, ב.
[2].הרמב"ם מזהה את הגּוּפְנָן עם צמח השומר (כדעת הירושלמי) ומציין שהוא דומה ל"שבת"; ראו פהמ"ש דמאי א, א.
[3].פהמ"ש עקצים ג, ד.
[4].הלכות מתנות עניים ג, יא.
[5].פהמ"ש מעשרות ד, ה.
[6].לדעת י' פליקס, הכוונה היא לקרנות הסוכך, כלומר, לגבעולים הדקים שבראשם הפרחים הקטנים לפני הפיכתם לזרע; ראו בחיבורו: תלמוד ירושלמי, מסכת מעשרות, רמת גן תשס"ה, עמ' 200.
[7].הלכות תרומות ב, ה. בעקבות הירושלמי, מעשרות ד ה, נא ע"ב.