זיהוי הצמחים

קרבס

כרוויה תרבותית

קִרְבֵס

המשנה במסכת כלאיים אומרת: "היתה שדהו זרועה קרבס או לוף, לא יהא זורע ובא על גביהן, אף על פי שאינן עושות אלא לשלש שנים".[1] הרמב"ם מסביר שאלו צמחים שהנצר העילי שלהם נקטף, שורשיהם נשארו בקרקע, והם יכולים לצמוח מחדש אחרי שלוש שנים. לכן, יהיה מותר לזרוע באותו מקום גידולים אחרים רק אחרי שיעקור את שורשיהם. על זיהוי הקִרְבֵס כתב הרמב"ם: "ויש אומרים אלכרויה (كروية)... ואיני יודע היאך אלה עושות לשלוש שנים".[2]

ה"כרויה" היא כרוויה תרבותית (Carum carvi), צמח ממשפחת הסוככיים, בעל עלים גזורים ותפרחת לבנה. הפרי הוא דו-זרעון פחוס ומעוקל שידוע בשם "קימל", והוא משמש תבלין. הצמח שגדל בארצות המזרח התיכון הוא בדרך כלל חד-שנתי, ולכן הרמב"ם הסתפק בזיהוי הצמח והביאו בשם יש אומרים. עם זאת, גם בימינו ידועים זנים דו-שנתיים ואפילו תלת-שנתיים, ולכן דברי המשנה "שאינן עושות אלא לשלש שנים" מובנים.

אפשרות נוספת להסביר מדוע הרמב"ם לא נקט עמדה ברורה בנוגע לזיהוי הקרבס והלוף שבמשנה – צמחים שהשורש שלהם מתקיים שלוש שנים[3] – היא משום שעמד לפניו גם נוסח אחר. השערה זו מבוססת על נוסח אחר של המשנה – קנבס-קנבוס – או כפי הנוסח שהרמב"ם עצמו מביא בהלכות כלאים ב"משנה תורה": "קנבס (קנבוס) ולוף וכיוצא בהן מזרעין שנגמרין עם גמר תבואת הכרם". נוסח חלופי ל"לוף" הוא "פול".[4] הקנבוס והפול הם שניהם גידולים חד-שנתיים, והם אינם מתאימים כלל לדברי המשנה.