המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
חבוש (איור מן המאה השש עשרה)
הפריש מוזכר במשנה בלשון רבים – הפְּרִישִׁין – ובערבית הוא נקרא "אלסַפַרְגַּ'ל" (سفرجل).[1] זהו עץ פרי ממשפחת הוורדניים, המוכר בימינו בשם חַבּוּשׁ (Cydonia
oblonga). כשפירותיו בוסר, הם מכוסים בשערות לבנות דקות, ועם הבשלתם הם מתקרחים מעט.[2] פירות החבוש אינם מצטיינים בעסיסיות,[3] והם מותקנים לאכילה בבישול.[4] הפרישין נזכרים בין הפירות ש"מאמצין את בני המעים" ושאין להרבות באכילתם.[5] גם גרעיני החבושים ראויים לאכילה,[6] והשתמשו בהם לרפואה.[7]
[1].פהמ"ש כלאים א, ד; מעשרות א, ג; עקצים א, ו.
[2].הלכות מעשרות ב, ה.
[3].הלכות שבת כא, יב.
[4].בתלמוד מובא שמם בארמית: "אספרגלין, ולמה נקרא שמן פרישין, שאין לך מין אילן פריש לקדירה אלא מין זה בלבד"; ראו ירושלמי, כלאים א ד, כז ע"א.
[5].הלכות דעות ד, ו.
[6].פהמ"ש תרומות יא, ה.
[7].ראו עמר, גידולי ארץ, עמ' 238-237.