זיהוי הצמחים

עולשי שדה

עולש מצוי

עוֹלְשֵׁי שָדֶה

המשנה מציינת שעוֹלָשִׁין ועוֹלְשֵׁי שָדֶה אינם כלאיים זה בזה. את העוֹלָשִׁין זיהה הרמב"ם עם "אלהנדבא אלבסתאני", כלומר, העולש התרבותי (Cichorium
intybus), ואילו את עוֹלְשֵׁי שָדֶה עם "אלהנדבא אלפחצי",[1] כלומר – עולשי הבר. הואיל והמין התרבותי ומין הבר אינם כלאיים זה בזה, ברור שהם צמחים קרובים מאוד,[2] השייכים לסוג Cichorium.

זיהוי "עולשי שדה" עם עולש מצוי (Cichorium pumilum) אינו מוטל בספק בשל השתמרות השם (התחלפות האות שי"ן באות תי"ו) ומסורת זיהוי רציפה. בתלמוד הירושלמי תורגם שמו לארמית: "עולשי השדה – עולתין".[3] הרמב"ם ציין שמין הבר של העולש נקרא "עלת'",[4] ואף בימינו הוא נקרא בערבית הארץ ישראלית "עלת" או "הנדבא".[5]

לדעת רב יהודה, אפשר לצאת ידי חובת אכילת מרור בפסח גם בעולשי שדה, שכן דינם כעולשי גינה.[6] גם רב סעדיה גאון כתב שאפשר לצאת ידי חובת אכילת מרור לכתחילה באכילת עולשי השדה: "ויקנה מן אלכ'ס (=חסה) או מן אלטרשקוק או אלעלת' והוא אלהנדבי אלברי (=עולש הבר)".[7] נראה שלאחר החסה הוא מתכוון לעולש התרבותי, אף שהשם "טרשקוק" (צ"ל: טלח'שקוק או טרח'שקוק) הוא כינוי לעולש הבר,[8] שכן בהמשך הוא מזכיר מין זה במפורש בתור אפשרות אחרת.

מאחר שעולשי שדה נחשבים מבחינת ההלכה כמין "עולשין", ייתכן שגם הרמב"ם סובר שאפשר לצאת בהם ידי חובת אכילת מרור בפסח.

העולש המצוי (Cichorium pumilum) הוא עשבוני חד-שנתי, זקוף, השכיח בכל חלקי ארץ ישראל בבתות, וכן כעשב רע בגינות ובצדי הדרכים. הצמח מפתח בחורף שושנת עלים גדולים ביחס לשושנות עלים של צמחים אחרים (תלוי במשק המים), ושפת העלים מאורכת ומשוננת. בכל חלקי הצמח יש שרף חלבי, ובעיקר בעורק המרכזי של העלים, השעיר בחלקו התחתון. באביב מתרומם גבעול גבוה (בדרך כלל עד מטר אחד) ומסועף. עלי הגבעול העליונים חובקים את הגבעול; הם קטנים וצרים מעלי החורף. הצמח פורח בחודשים אייר-סיוון בתפרחות תכולות היוצאות מחיק התפצלויות הגבעולים ומחלקם העליון. למעשה, גם בצמח זה, כמו במיני "מרור" אחרים, אפשר להבחין בדו-פרצופיות עונתית בין עלי החורף ובין עלי תחילת הקיץ.