המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
את הסֵיאָה שבמשנה הרמב"ם מזהה בשם "אלפוד'נג'" (فوذنج).[1] כך גם זיהה את ה"יועזר" שבמשנה. למעשה, זהו שם קיבוצי לצמחי תבלין ורפואה ממשפחת השפתניים (Lamiaceae),[2] וכפי שהרמב"ם ציין, בקבוצה זו יש מינים רבים שנקראים "פוד'נג'את",[3] אך כאן הכוונה לצמח מסוים. זהו צמח בר ממיני האזובים שגדל מאליו בגגות ובחצרות, ואין צורך לזורעו בכוונה תחילה.[4] אחת האפשרויות הסבירות לזיהוי הסיאה לשיטת הרמב"ם היא הקורנית המקורקפת (Coridothymus
capitatus) או מינים קרובים שהוצעו לזיהוי הקוּרְנִית.[5]
[1].פהמ"ש שביעית ח, א; מעשרות ג, ט; עקצים ב, ב.
[2].רמב"ם, ביאור, מס' 309.
[3].פהמ"ש ערלה ב, י; רמב"ם, ביאור, מס' 309.
[4].פהמ"ש מעשרות ג, ט.
[5].בתלמוד ירושלמי (שביעית ז ב, לז ע"ב): "הסיאה - צתרה", וכיום נקרא כך הסוג: צַתְרָה (Satureja). עם צמח זה זיהה כנראה הרמב"ם את הקורנית. לחילופין, אם ה"סיאה" היא הצתרה, אז ה"קורנית" מזוהה עם הצמח המכונה בימינו בשם זה. מאחר שהרמב"ם כולל את הקורנית בין מיני האזובים (פהמ"ש מעשרות ג, ט; עקצים ב, ב), פחות מסתבר שכאן התכוון למיני המנתה (Mentha), שנכללים בשם הכולל "פוד'נג'את".