המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
צנון (מימין) ונפוס (משמאל) באיור מן המאה השש עשרה
את הנָפוֹס שבמשנה הרמב"ם מזהה בשם: "צנון ארץ ישראלי (פג'ל שאמי) והוא דומה ללפת".[1] זרעיו אינם נאכלים,[2] אלא רק הפקעת נאכלת. נראה שהכוונה לכרוב הנפוס (Brassica napus), שמכונה גם לפתית. צמח ממשפחת המצליבים שדומה לצנון וללפת. ירק בעל שורש מעובה (פקעת) שנאכל לאחר בישול. כיום מגדלים אותו בעיקר לצורך הפקת שמן (קנולה) מזרעיו.
"הלֶפֶת והנָפוֹס אינן כלאים זה בזה" בשל הדמיון בין עליהם, אך למרות הדמיון בין הפקעת והעלים של הצנון והנפוס, הם כן כלאיים זה בזה משום שטעמם רחוק.[3]