המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
אשרוש של לפת
הלֶפֶת נקרא בערבית אללִפְתּ (لفت)[1] ושלג'ם (شلجم).[2] פרי אדמה שידוע גם בימינו בשם זה (Brassica rapa). צמח ממשפחת המצליבים הדומה לצנון, בעל אשרוש (פקעת) נאכל. הפקעת נקראת בלשון המשנה "ראש הלפת",[3] והיא רחבה ופחוסה. בשל כך שימשה דימוי למום באדם: "מי שראשו רחב ויוצא מכאן ומכאן עד שתמצא ראשו על צוארו כמו ראש הלפת על העלין שלו".[4]
בדרך כלל הלפת נאכל שלוק.[5] זרעיו אינם משמשים מאכל לאדם,[6] ולפיכך אינם חייבים במעשרות,[7] אך אפשר לעצור מן הזרעים שמן למאור.[8] כשאר מיני הירקות הוא גודל בהיקף מצומצם בערוגות קטנות.[9] בדרך כלל ריבויו בזרעים, אך מן המקורות עולה שהיו מעתיקים את אשרושיו ממקום למקום,[10] כנראה במהלך דילול הצמחים בערוגות.[11]
"הלֶפֶת והנָפוֹס אינן כלאים זה בזה", מפני שעליהם דומים.[12] הנפוס מזוהה עם כרוב הנפוס (Brassica napus), ראו בערכו.
[1].פהמ"ש כלאים א, ג; חולין ז, ד; עקצים א, ד.
[2].פהמ"ש כלאים ב, ב; שבת ט, ז. זהו שם נרדף ללפת; ראו רמב"ם, ביאור, מס' 273.
[3].כלאים ג, א.
[4].הלכות ביאת המקדש ח, א.
[5].הלכות ברכות ח, ג.
[6].פהמ"ש כלאים ב, ב; שבת ט, ז; הלכות כלאים א, ח.
[7].הלכות שמיטה ויובל ח, יג.
[8].הלכות שבת ה, יא.
[9].הלכות כלאים א, ט.
[10].הלכות כלאים ד, יב: "ולא יזרע ראש הלפת".
[11].הלכות מעשר ו, ג.
[12].הלכות כלאים ג, ו.