זיהוי הצמחים

כוסמת,כוסמין

חיטה דו-גרגירית (מימין) חיטת הספלטה, שיבולת בעלת מלענים (במרכז) ושיבולת חסרת מלענים (משמאל)

כֻוסֶמֶת, כּוּסְּמִין

לפי הרמב"ם, הכוסמין[1] הן מין חיטה: "חטת בר (אַלְקַמְח אַלְבַּרִי) והוא מחמשת המינים הנקראים תבואה".[2] למרות הכינוי "חיטת בר", אין לטעות ולחשוב שמדובר במין דגן שמלקטים אותו בשדות בור, ודומה שהרמב"ם רוצה להבחין – בעקבות התלמוד הבבלי – בין ה"חיטים" הידועים ובין ה"כוסמין", שאף הן מיני חיטה,[3] אך חשובות פחות.[4]

זיהוי קונקרטי יותר מביא בנו, רבנו אברהם: מין חיטה שנקרא בערבית "עלס" (علس).[5] אביו הרמב"ם הזכיר בספרו "ביאור שמות הרפואות" כמה סינונימים של צמח זה, ובהם "אלשעיר אלרומי" (الشعير الرومي) (השעורה הרומית) ו"אשקליה" (أشقلية),[6] היא חיטת הספלטה (Triticum spelta) הגדלה באירופה, ופעמים הזכיר גם חיטה דו-גרגירית (Triticum
dicoccum).[7] אגב, שני מינים אלה גדלו בספרד, וכנראה שהרמב"ם הכירם בשם זה. מדובר אפוא בשם קיבוצי למיני חיטה שגרגיריהם עטויי מוצים וגלומות. לאחר הדישה מתקבלות שיבוליות שיש לכותשן במכתש ובעלי כדי לחשוף את הגרגירים. הגרגירים נכתשים שנית לצורך טחינתם לקמח. בשל העמל הרב הכרוך בהתקנתן להכנת הפת, הן נחשבו פחותות יותר מן החיטים התרבותיות בעלות הגרגיר החופשי שטופחו מהן.

אף שמבחינה בוטנית חיטת הספלטה וחיטה דו-גרגירית הן שני מינים שונים, יש דמיון רב בין שני מיני החיטים האלה, ומבחינת ההלכה אפשר להחשיבם מין אחד. ייתכן שזו הסיבה מדוע נקראו במשנה "כוסמין" בלשון רבים. צריך להדגיש שמבחינת המציאות הגאוגרפית-היסטורית והאקלימית בארץ ישראל, את הכוסמת שנזכרת במקרא ובמשנה אפשר לזהות רק בתור חיטה דו-גרגירית.

רמב"ם לא קיבל את מסורת הזיהוי של רס"ג, ולפיה ה"כסמת" שנזכרת במקרא היא בִּקְיַת הַכַּרְשִׁינָה (Vicia ervilia).[8] לפי כל הדעות, אין לזהות אותה עם הצמח פגופירון תרבותי (Fagopyrum esculentum), שנקרא בימינו בטעות "כוסמת". זהו גידול אירופאי ממשפחת הארכובתיים, ומבחינת ההלכה הוא נחשב קטנית ולא מין דגן.[9]