זיהוי הצמחים

טופיח

טּוֹפֵיַח

זיהוי הטופח או "הטופיח" בגרסת הרמב"ם אינו ברור, ויש לכך כמה פירושים.[1] במשנה נאמר ש"הפֻּורְקְדַּן והטּוֹפֵיַח... אינם כלאים זה בזה". את הפורקדן זיהה הרמב"ם עם ה"ג'לבאן" (جلبان), המזוהה כרגיל עם הטופח התרבותי (Lathyrus sativus).[2] מכאן אפוא שהטופיח צריך להיות מין קטנית דומה. עם זאת, בתיאור ה"טופיח" הוא כותב ששמו הוא ה"קרטמאן", ממיני השעורים,[3] ולעתים זהו שם דגן האַוֵונה ((Avena. זיהוי זה לכאורה אינו סביר,[4] שהרי קשה להניח שהרמב"ם יתיר לזרוע מין קטנית עם דגן, אך אפשר להבינו לאור העובדה שבימי הביניים היו חילופי שמות בין שמות צמחים.[5] עם זאת, דיוק בדברי הרמב"ם מוכיח שאין הוא מתכוון למין דגן אלא למין קטנית בשם זה, מין שלדעת הרופאים טבעו דומה לשעורים.[6] הוא כותב במפורש שהקרטמאן הוא מין קטניות (קטאני).[7] ההוכחה לכך היא התיאור הבא: "טופיח – גרגרים לבנים עגולים קשים להשבר קרוב בטבעו לטבע השעורים ונקרא אצל הרופאים 'אלקרטמאן'".[8] על פי מסורת שהייתה בידי הראשונים, לכל מיני התבואה מחמשת מיני דגן יש גרעין מאורך ומחויץ, ואילו בעלי גרעינים עגולים מוגדרים קטניות.[9]

בפירוש הגאונים מובא במפורש שה"טפיח – פ' ממיני הקטניות, הוא כדאמר לענין כלאים הפורקדן והטופח".[10] אפשר להציע שהרמב"ם זיהה את הטופיח עם מין קרוב לטופח התרבותי – הפורקדן, לדעתו – ושהוא מזכיר בשמות: "ג'לבאן אלברי", "ח'לר" ו"קרסינא".[11] עשבונאי אנדלוסי שחי בתקופתו של הרמב"ם מציין שהזרעים של מין זה דומים לחמצה או לבקיה, ויש לו פרח ארגמני.[12] תיאורים אלו מתאימים למיני טופח נאכלים שגדלים בעיקר בארצות מערב הים התיכון: טופח חמצתי (L. cicera) או טופח ספרדי (L. clymenum). אך ייתכן שבפירוש אחד ל"טפיחין" במשנה הרמב"ם אכן התכוון לשם כללי לגרגירי תבואה וקטניות הגדלים מאליהם יחד כספיחין בשדות החקלאיים.[13] הדמיון בתכונותיהם ובבית גידולם המשותף מזכיר את הקרבה שייחסו הקדמונים למיני הזונין והחיטה אף על פי שאינם דומים (ראו בערך זונין).