זיהוי הצמחים

חרדל וחרדל מצרי

חרדל לבן

חַרְדָּל וחַרְדָּל מִצְרִי

בדרך כלל זיהה הרמב"ם את החרדל בשם "אלכ'רדל" (خردل).[1] הוא מזוהה עם צמחים דומים ממשפחת המצליבים, המכונים בימינו חַרְדָּל לָבָן (Sinapis alba), ובעיקר עם הצמח כְּרוּב שָׁחוֹר (Brassica nigra), שבימי קדם הפיקו מזרעיו הכהים ממרח חריף והשתמשו בו לתיבול.

ייתכן שלשני מינים אלו התכוונה המשנה, כשאמרה שמבחינת ההלכה "חרדל וחרדל מצרי... אינם כלאים זה בזה".[2] ודומה שהרמב"ם אינו מזהה שם זיהוי מסוים, אלא מבאר ביאור מילולי: הראשון החרדל ה"מקומי" (אלבלדי) והשני "המצרי" (אלמצרי).[3] החרדל נחשב תבלין חם בטבעו, ומומלץ לאכול ממנו מעט בימות החורף הקרים.[4]

את החרדל נהגו לגדל בחלקות קטנות, בערוגות, ולא בשדות גדולים כפי שנהגו לגדל חיטים ושעורים.[5] "תמרות" חרדל הם פרחי (נואר) החרדל,[6] פרחים שאפשר לאוכלם, וטעמם מעט חריף. את גידול החרדל יש להרחיק מכוורת הדבורים, והרמב"ם מסביר את הטעם לכך: הדבורים עשויות לקחת צוף מפרחי החרדל, והוא עלול להקנות לדבש חריפות יתרה ולגרום הפסד. לדעתו, גם בעל חלקת החרדל עלול להינזק, משום שהדבורים אוכלים את עלי הצמח.[7] אכן, בימינו ידוע שטעמו של דבש דבורים ואיכותו נקבעים לפי מין הפרחים שמהם הדבורים נוטלות צוף, וכן ידוע שהדבורים אינן מזיקות לצמח, אלא תורמות להאבקתו ולפוריותו.