המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
קינמון צילוני
החמס נזכר במשנה בין בשמים ותבלינים שונים,[1] והרמב"ם מזהה אותו עם "דַּארְ צִינִי" (دار صيني), כלומר, קִנָּמוֹן צֵיְלוֹנִי (Cinnamomum zeylanicum).[2] עץ ירוק-עד ממוצא טרופי. בקליפת העץ יש חומרים ארומטיים, ומשתמשים בה לתבלין, לבושם ולרפואה.
מין קינמון זה יובא מסין, אך בימיו של הרמב"ם היו במצרים שהחליפו אותו עם קינמון הכסיה (C. cassia), שנקרא בערבית "קרפה" (قرفة).[3] אחד משמותיו הנרדפים של עץ הקינמון בערבית הוא "קשר סליכ'ה", והרמב"ם מזהה אותו עם הקלופה, מסממני הקטורת שבמקדש.[4]