זיהוי הצמחים

חלתית

כלך החלתית

חִלְתִּית

החלתית נזכרת כמה פעמים במשנה, והרמב"ם מזהה אותה בשם הערבי "חִלְתִּית" (حلتيت).[1] עם זאת, במשנה מובאת החלתית בכפיפה אחת עם סממנים נוספים שלדעת הרמב"ם הם חלקים שונים של אותו צמח: "התיה והחלתית והאילום – וחלתית הוא 'אלחלתית', והתייה – יש אומרים שרשי החלתית, והאילום – 'אלאנג'דאן' והוא שורש של אחד ממיני החלתית שאינו מאכל אדם, אבל משתמשין בו מעט באוכל כדרך שמערבין 'בורק' או פיגם".[2] ביאור דומה הוא מבאר בנוגע ל"התיה והחלתית" שנזכרים במשנה עם מיני בשמים ותבלינים שונים, ומוסיף: "והרבה מתבלין את האוכלין בארצות הקרות בתיה ופיגם וחלתית, על אף שאין ריחן נעים, ודי בכך שהרופאים מזכירין אותן בספרי המזונות".[3] הרמב"ם מזכיר שוב את החלתית ואת שמותיה בחיבורו הרפואי שנכתב בערוב ימיו, ודומה ששם מובא הסבר יותר מעודכן. לדבריו, ה"אנג'ד'אן" (انجخذان) הוא עלה הצמח, ולא השורש שנזכר בשמות אחרים.[4] לפי זה אפשר שהוא "עלה שלחלתית" שנזכר במשנה.[5]

החִלְתִּית מזוהה בלא ספק עם כלך החלתית (Ferula asa-foetida), צמח שגדל בפרס. כשאומרים סתם חלתית מתכוונים לגושי השרף שמפיקים מן הצמח עד היום; צבעם חום, טעמם חריף וריחם עז. "קורט שלחלתית" שנזכר במשנה הוא כנראה חתיכה משרף הצמח שבמגע עם שומן בהמה מתמעטת חריפותו.[6] בכמות קטנה השתמשו בו לתבלין ולרפואת אדם ובהמה.[7] בעולם הרפואה הקדום נחשב טבע החלתית חם ויבש.[8] וכדי לאזן את מזג גופו של האדם, הרמב"ם ממליץ לאכול ממנו מעט בימי הגשמים.[9] בנוגע לשיקוי רפואי שנעשה מחלתית, לכתחילה אין להשרותו בשבת ביין כדרך שמורגלים לעשותו, ובדיעבד ניתן להתקינו בדרך אחרת.[10] מכל מקום, הוא פסק להלכה שמותר בשבת לשתות שיקוי זה "במקומות שנהגו הבריאים לשתות החלתית".[11]