זיהוי הצמחים

המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.

חזור למפתח הערכים

חטים

חטים

חיטה קשה (מימין) וחיטה רכה (משמאל)

חִטִּים

החיטה נזכרת בדרך כלל בלשון רבים – חִטִּים[1] – והרמב"ם נוהג לקרוא לה "קמח" (قمح).[2] זיהויה של החיטה עם הסוג Triticum אינו מוטל בספק. אלו מיני חיטה בעלי גרגירים חופשיים, בדרך כלל חיטה קשה (חיטת הדורום, (Triticum durum, מין החיטה השכיח ביותר בעת העתיקה, אך גם חיטה רכה (חיטת הלחם, (Triticum aestivum. לכל אחד ממיני חטה אלו יש כמה זנים, ונראה שלכך התכוון הרמב"ם כשביאר את המשנה: "הזורע את שדהו שני מיני חטים" – "פירוש מין 'נוע' (=זן). ושני מיני חטים – שני זני חטה, לפי שיש שגרגריו גדולים ויש קטנים, ויש צהוב, ויש אדום, וכל הענין ברור".[3]

ממאות אזכורי החיטים בפירוש המשנה נזכיר רק שתי דוגמאות שהרמב"ם הביא על סמך המציאות בימיו. בנוגע לשכר המדי הזכיר את השכר שנעשה מחיטים ומשעורים: "כמו ה'מזר' שעושים במצרים היום".[4] את המונח "מְלוּגְמָה"º הסביר כנראה מתוך ניסיונו בתור רופא: "ומלוגמא – מלה מורכבת מַלוֹא לוּגְמָא, ולוגמא שם כל צד מצדדי הפה, ר׳׳ל לעיסת אוכל, לפי שדרך ללעוס לעיסה אחת חטים או תאנים או זולתם ושמים על הנפיחויות והפצעים (אלאוראם ואלאנבאת) שבגוף".[5]



[1].לפעמים האות טי"ת אינה דגושה, ראו: פהמ"ש תרומות ב, ו.

[2].פהמ"ש פאה א, ד; ב, ה; כלאים ב, ז ועוד. ובכמה מקומות במהדורא קמא כתב הרמב"ם "זרע" ואחר כך תיקן ל"קמח", מונח מדויק יותר.

[3].פהמ"ש פאה ב, ה.

[4].פהמ"ש פסחים ג, א.

[5].פהמ"ש שביעית ח, א. השימוש בפגין נזכר בירושלמי, שם ד ז, לה ע"ב. למעשה, מקור השם הוא מיוונית, ופירושו רטייה שעשויה מעיסה דביקה ורכה שמונחת על הפצע. יש מרשמים שונים ללוגמא, לפי המרכיבים הרפואיים שמהם הייתה עשויה ולפי השימוש הרפואי.

toraland whatsapp