זיהוי הצמחים

זונין

זון משכר

זוֹנִין

החיטים והזונין אינם נחשבים כלאיים זה בזה.[1] הרמב"ם אינו מזהה זיהוי מסוים לזונין, אלא מבאר בעקבות הירושלמי[2] וכהשקפת הקדמונים שסברו שהוא מין חיטה שהתקלקל: "מין חטה שהארץ משנה אותה ונפסדת צורתה וטבעה, ולפיכך נקרא זונין, מענין היציאה מדרך היושר, כאמרו: 'לבם הזונה' (יחזקאל ו, ט)".[3] פרשני משנה אחרים, שחלקם הושפעו מן הרמב"ם, זיהו זיהוי מסוים יותר מזיהויו וביארו שזהו צמח שנקרא בערבית "זַוַאן" (زوان).[4] הרמב"ם מזכיר צמח זה בחיבורו על שמות הרפואות,[5] ולא ברור מדוע הרמב"ם לא הביאו במשנתנו כמו שאר הפרשנים.

קרוב לוודאי שהזונין הוא שם הצמח "זון מְשַכֵּר" (Lolium
temulentum), אך לעתים גם שמם של עשבים שוטים אחרים, למשל שלמון סורי (Cephalaria syriaca), שאינו שייך למשפחת הדגניים.[6] מבחינה גנטית, אין קרבה בין הזון המשכר והחיטה, וגם מראהו הכללי אינו דומה לה, אך גרגיריו דומים לגרגירי החיטה בגודלם, בצורתם ובמשקלם הסגולי. הדמיון בין הגרגירים מקשה על הפרדתם מגרעיני החיטה, והם נזרעים ונקצרים יחד. הזון הוא צמח רע, וגרגיריו מרים ורעילים ופוסלים את איכות הקמח.[7] מכל מקום, מסתבר שהדמיון בין גרגירי החיטים וגרגירי הזונין והזיקה ביניהם במהלך כל שלבי העיבוד החקלאי, הביאו להחשבתם מבחינת ההלכה בתור מין אחד. דבר זה בא לידי ביטוי באחד העקרונות שהרמב"ם מתווה בהגדרת כלאיים: "וכן יש שם זרעים ואילנות אחרות, אף על פי שהם שני מינין בטבען, הואיל ועלין שלזה דומין לעלין שלזה או פרי שלזה דומה לפרי שלזה דמיון גדול, עד שיראו כשני גוונין ממין אחד, לא חששו להן לכלאים עם זה, שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין".[8]