זיהוי הצמחים

גפן

גֶּפֶן

הגפן (Vitis vinifera) מוזכרת במשנה ובפירושו של הרמב"ם מאות פעמים, בדרך כלל בלשון רבים: גפנים או ענבים. פעמים רבות הרמב"ם משלב מונחים אלה בעברית בפירוש שנכתב בערבית או בשמם הערבי "ענב" (عنب) או "כרם" (كرم). להלן נביא כמה ממונחי המשנה שקשורים לגפן ושהרמב"ם ביארם:[1]

דָּלִית º – גפן מודלת (דאליה),[2] שלא כמו גפן ששרועה על הקרקע (רגלית).

עָרִיס º– סוכת גפנים (עריש).[3] למעשה מדובר בשבכת קנים או ענפים שעליהם מודלות הגפנים.[4]

לוּלְבִּין º– הם הענפים (פרוע) היוצאים בראשי הענפים כשהם רכים מאוד. במינוח הבוטני המודרני הלולב במשנתנו הוא ניצן אמירי (Terminal bud).

מי גפנים – המים הנוזלים מן הגפן, אם הוא נפצע באביב (רביע).

עַנְקוקְלוֹת º – ענבים שעדיין לא הבשילו כל צרכם וקלקלה אותם הרוח שמשחיתה את הפירות.

חַרְצְנִין º – הגרעין (עג'ם).

זוּגִין º – הקליפות שעל הענבים.

תְּמַד º – משרת פסולת הענבים.[5]

חומץ סִתְוָנִיּוֹת º – הוא החומץ שנעשה מענבי החורף (בערבית: שתוי), שכן "הסתיו" הוא שם עונת הגשמים (אלשתא).[6]

אוֹבְשִׁים או אוּבְשִׁים º – מין ענבים גרועים.[7] עם זאת, ב"משנה תורה" גרס גרסה אחרת ופירש: "והבאושים והן הענבים הדקין המדבריות, משיראה החרצן שלהן מבחוץ".[8]

אחת הסוגיות המעניינות מבחינת ההלכה היא הגדרת ה"סְמָדַר" שנזכר במשנה: לדעת תנא קמא הסמדר מותר בערלה, ואילו לפי רבי יוסי הוא אסור מפני שנחשב פרי.[9] השאלה היא מהו שלב התפתחות הפרי שמדובר עליו: הפריחה לפני שלב החנטה או שמא לאחר מכן, כשכבר אפשר להבחין בהיווצרות הפרי.

הסמדר נזכר במקרא: "וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" (שיר השירים ב, יג), והכוונה היא לפריחת הגפן, שלב קצר בחיי פרח הגפן, שמדיף ריח עדין. אבן ג'נאח מבאר שהסמדר הוא "פקאח אלכרם" (فقاح), והוא מוסיף שכך נקרא "פרח הגפן" בלשון הערבית (נואר אלכרם). הוא גם מבאר: "והוא קודם לבוסר, שתחִלת הוצאת הגפן פירות, מוציא סמדר, וסמדר כיון שגדל עשרים יום נעשה בוסר".[10] נראה שדברי אבן ג'נאח עמדו לפני הרמב"ם בפירושו במשנה: "סמדר – הוא 'אלפקאח' אשר ממנו יהיה הפרי, אבל ה'חצרם' והוא הנקרא בוסר אין חולק שהוא אסור".[11]

מהי אפוא משמעות המונח "פקאח"? המינוח השכיח ביותר לפרח (flower) בערבית הוא "זהרה" או "אנוארה", בלא שום חילוק בנוגע לשלבי פתיחתו. עם זאת, פירוש המונח "פקאח" הוא ניצן הפרח לפני פתיחתו או בשלב הראשון של פתיחת הפרח, כלומר, עוד לפני תהליך ההאבקה והחנטה. עלי העטיף של פרח הגפן הזעיר מאוחים, והפרח הסגור נראה כמין כיפה או כדור קטן. כאשר הפרח נפתח, עלי הכותרת נושרים כחטיבה אחת. זה השלב שמתואר בשיר השירים (ז יג): "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר". נראה שלדעת רבי יוסי, השלב הסגור של הפרח שנראה כמין פרי – אסור בערלה, אולם חכמים לא התייחסו לצורה החיצונית של הפרח, אלא לשלב הפנולוגי שבו הפרי האמתי נוצר רק אחרי שלב החנטה, כלומר, רק לאחר תהליך ההאבקה (הפריה) והיווצרות הפרי.[12] מאחר שניצני הפרחים אינם מוגדרים פירות, הרמב"ם פסק להלכה כדעת חכמים, שלא חל עליהם דין ערלה, ושהם מותרים לנזיר.[13]

נוסף על כך, נראה שלדעת הרמב"ם יש ארבעה שלבים בהתפתחות פרי הענבים:

א) הסמדר – שלב הופעת הפרחים.

ב) גרוע – שלב נשירת הפרחים.

ג) בוסר – תחילת התהוות הפרי.

ד) 'כפול הלבן' – שיעור פרי שכבר אפשר לאוכלו.[14]

אם פרשנותנו נכונה, נראה שהרמב"ם אינו סובר כדעת פרשנים ראשונים אחרים, כגון רש"י, רד"ק ור"ן, שכתבו שהסמדר הם הענבים הקטנטנים שניכרים לעין כמה ימים לאחר תהליך ההפריה.[15] שלב זה ניכר בהתנוונות האבקנים ובתפיחת השחלה המופרית לפרי קטן.[16]