המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
בצל הגינה בפריחה (מימין) וחתך בבצל (משמאל)
הבצל,[1] או ברבים בצלים, הוא בצל הגינה Allium) cepa), שנקרא בערבית "בצל" (بصل).[2] מין ירק, בעל טעם וריח חריפים. כמעט כל חלקי הצמח נאכלים (למעט הזרעים). בעל בצל תת-קרקעי, שמורכב מגלדים ומתוכם יוצאים עלים גליליים ונבובים. להלן נביא כמה מושגים הקשורים לגידול זה על פי הרמב"ם. "פטמה" של הבצל היא הגבעול המקוצר (מכונה כיום "עוגת הבצל"), וממנו יוצאת ציצת השורשים, ו"העמוד" הוא הניצן המרכזי שבמרכז הבצל, וממנו יתפתח עמוד התפרחת והזרעים.[3]
הבצל גדל בחלקות קטנות, ויש שהשאירו אותו בשדה עד שעמוד התפרחת יתפתח כדי שיניב זרעים לריבוי; אלה הן "האִמָּהוֹת של בצלים".[4] לעומת זאת, בְּצָלִים הַסְּרִיסִיםº הם מזן שאינו מפתח זרעים בתפרחתו ומכאן כינוים.[5] הבצלים שנותרו בשדה בעונת הקיץ והתייבשו לגמרי נקראים "בצלים הקִיצוֹנִים". הרמב"ם מבאר מה מקור שמם: "על שם הקיץ מפני שכבר נתיבשו תכלית היובש".[6] הוא מתאר את הדרך שבו שימרו את אגודת הבצלים לזמן ממושך, כפי שהיה מקובל בימיו: "הבצלים שחמרן... והכוונה שהוא חִבר את עליהן בקליעה עד שנעשו חבל אחד לתלותן כדי לקיים למשך זמן כדרך שעושין אצלנו במערב בבצל שרוצים להחסינו".[7] המַחְלִיק בצלים – "חותך" בצלים.[8] בין תכונותיו של הבצל: "כשמתבשל עם דבר המבאיש מסיר באשו ומתקן ריחו קצת".[9]
[1].בפהמ"ש כלאים א, ג, הניקוד הוא בָצָל.
[2].פהמ"ש כלאים א, ג. וכך בדרך כלל מביאו הרמב"ם בשאר המובאות, למשל: פהמ"ש פאה ג, ד; שם ו, ט-י.
[3].פהמ"ש עקצים א, ב.
[4].ובלשונו של הרמב"ם: "האמהות של בצלים, הוא הבצל שמשאירים לזרע" (פהמ"ש פאה ג, ד); והשוו הלכות מתנות עניים ב, ב.
[5].פהמ"ש שביעית ב, ט, על פי פירוש הירושלמי, שם, לד ע"א.
[6].פהמ"ש שביעית ה, ד.
[7].פהמ"ש עקצים ב, ו.
[8].פהמ"ש פאה ג, ג.
[9].פהמ"ש תרומות י, א.