המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
עץ אתרוג
האתרוג[1] נזכר פעמים רבות במשנה כפרי מאכל, והוא נקרא בלשון הערבית "אתרג'" (اترج).[2] קצה הענף שנושא את הפרי נקרא "עוקץ",[3] ואילו ה"פטמה" מתוארת על ידי הרמב"ם כ"דד הבולט בשפולי האתרוג".[4]
הרמב"ם מדגיש כמה פעמים שהאתרוג (Citrus
medica) הוא בלא ספק הפרי שמכונה בתורה "פְּרִי עֵץ הָדָר" (ויקרא כג, מ). מדובר בזיהוי המקובל למשה מסיני, וחכמים בתלמוד לא הסתפקו בו,[5] וכשיטת הלימוד הדרשנית שנקוטה בידם ביקשו רק להביא אסמכתא לדבריהם.[6] לעניין ברכת הריח כשמריחים ממנו, כתב: "ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג ותפוח, מברך שנתן ריח טוב בפרות".[7]
[1].הרמב"ם מנקד בפהמ"ש בכורים ב, ו: אֵתְרוֹג; בפהמ"ש סוכה ד, ז-ט: אֶתְרוֹגֵיהֵם.
[2].למשל: פהמ"ש מעשרות א, ד; בכורים ב, ו.
[3].פהמ"ש שבת ז, ד. בטיוטה ביאר תחילה הרמב"ם "זנב" היוצא מהפירות (הופקינס, עמ' 58), ואחר כך שינה ל"קצה". למעשה, לפי הרמב"ם העוקץ הוא קצה דבר כל שהוא, כפי שכתב בהקשרים שונים; ראו סיכום בפירוש למסכת פאה (מהדורת ד' פיקסלר), עמ' שכד–שכה.
[4].פהמ"ש סוכה ג, ו.
[5].בבלי, סוכה לה ע"א; ירושלמי, שם ג ה, נג ע"ד.
[6].ראו הקדמתו לסדר זרעים; הקדמות הרמב"ם, עמ' לח. על סוגיית זיהוי "פרי עץ הדר" ראו בהרחבה: ז' עמר, ארבעת המינים, נוה צוף תש"ע, עמ' 30-20 (להלן: עמר, ארבעת המינים).
[7].הלכות ברכות ט, א.