זיהוי הצמחים

ארז

אשור היערות

אֶרֶז

בלשון הערבית השם "אַרְז" (أرز) הוא שם כללי לעצי סרק מחטניים או ירוקי-עד,[1] ושם מיוחד לאֶרֶז הַלְּבָנוֹן .(Cedrus libani)עצת ארז הלבנון שימשה חומר הבנייה החשוב ביותר בעולם העתיק, והעץ היה סמל לחוסן וליופי. גם מדברי הרמב"ם עולה שהארז הוא שם קיבוצי. בחיבורו על ביאור שמות התרופות הוא מבאר שהאַרְז הוא ה"צנובר הזכרי"[2] שאי אפשר לאוכלו, ושהברוש (سرو= Cupressus) הוא אחד ממיני האַרְז.[3] בפירושו למשנה הוא מגדיר את העצים "ארנים וברושים"[4] וה"אשכרוע" Buxus))[5] בתור מיני הארז.[6] הקורות שתמכו את קורת בית הבד (בתולות בית הבד) נעשו מעץ ארז.[7] ברור ש"כלונסאות שלארז"[8] הם דוגמא וכינוי לקורות עצים שונים. לדבריו, ה"לכש", שנזכר בין הפתילות שאין מדליקין בהן נר שבת, הוא "הצמר המתהוה בעצי הארז".[9]

בנוגע למרכיבי אפר פרה אדומה יש חשיבות מיוחדת לדיוק בזיהויו המסוים של עץ הארז, ולפיכך כתב הרמב"ם: "לפי שמיני הארז שבעה כמו שאמרו, ואמר ה' ארז, לפיכך מכריז שזה הוא המין האמור. והוא המין המפורסם בארץ המערב, שמשתמשים בו בכל בניניהם, ונקראו אצל כל ההמון אלשפין. ואני לא ראיתי מין זה, אשר ראיתי שם, לא בארץ ישראל ולא בארץ מצרים כלל עד הזמן הזה".[10] במקום אחר הוא מזכיר את ה"ארז" עם עץ אחר שגדל בספרד ונקרא בערבית "זאן",[11] הוא אשור היערות ((Fagus silvatica. זהו עץ יער גבוה ונשיר, ועצתו היא הבוּק המפורסם.

ה"שפין" הוא כנראה עץ הערער הספרדי Juniperus thurifera)) שגדל גם בצפון אפריקה ונקרא בספרדית Sabina. הרמב"ם הכיר עץ זה בראשית דרכו, בהיותו בספרד ובמרוקו, וכשהגיע לארץ ישראל ולמצרים הוא אכן לא ראה אותו, שכן הוא לא גדל שם. ונראים דבריו של הר"י קאפח, שכנראה הרמב"ם חזר ופקפק בזיהויו הראשון, כי לא ייתכן שבני ישראל נצטוו על דבר שאינו מצוי בסביבתם הקרובה, בבחינת "ולא מעבר לים היא". ייתכן שהוא לא ידע על הימצאותו בלבנון.[12]