המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
אגוז המלך: ענף בפריחה (מימין) ופרי פתוח (משמאל)
במשנה מוזכר האגוז בלשון רבים, והרמב"ם תרגם אותו "ג'וז" (جوز).[2] עץ פרי גבוה ונשיר בעל נוף רחב. עליו גדולים ומנוצים, ותפרחת פרחיו הזכריים דומה לעגילים. הפרי הוא בית גלעין עטוף בקליפה עבה. בתוך בית הגלעין יש זרע מקומט שדומה למוח אדם על ארבע אונותיו.
גידול עצי אגוז המלך מוגבל בדרך כלל למקומות גבוהים וקרירים ביחס למקומות אחרים, והוא לא תפס מקום נרחב בארץ ישראל. לפיכך, אגוזי המלך הובאו בתור דוגמא לגידולים "שחזקתם תדיר מחוצה לארץ", ולכן הם פטורים ממעשרות ומדמאי.[3]
לדעת הרמב"ם, "אֶגוֹזי פְרַך"º נקראו כך על שם מקומם,[5]
"חליקי אגוזים – הם 'ג'וז אלפרך', מין ממיני האגוזים, שעצו גבוה".[7]
[1].פהמ"ש פאה א, ד, ובמקומות אחרים.
[2].מוצאו של אגוז הפקאן הוא מדרום מזרח אמריקה הצפונית, והוא נכנס לחקלאות הארץ ישראלית רק בעת החדשה.
[3].הלכות מעשר יג, יא. כמובן שאגוזים הגדלים בארץ חייבים בדיני תרומות ומעשרות.
[4].פהמ"ש ערלה ג, ז, וכן ראו פירוש רש"י לביצה ג ע"ב. יש המזהים את המקום עם בית פוריך, מדרום מזרח לשכם ומצפון לעקרבא.
[5].פהמ"ש ערלה ג, ז; הלכות מאכלות אסורות טז, ג.
[6].פהמ"ש פאה ד, א.
[7].הרב קאפח קשר בין שני הפירושים והציע שהכוונה לאגוזים שנשברים ונפרכים ביד (השוו שיר השירים רבה, ו, יא), וש"חליקי אגוזים" נקראים כך משום שהם נחלקים ביד; וראו בהרחבה: מחברת הצמחים, עמ' 32-31, הערה 11. נראה לנו להציע שאכן "חליקי אגוזים" הם אותם חלקיקי אגוזים שנזכרים לאחר אגוזי פרך במשנה, ערלה ג, ח: בעקבות התפרקותם - "נתפצעו האגוזים". בהמשך הרמב"ם משתמש בפועל "נתפרכו" ("אמא אד׳א תפרקת"). אגוזים דקי קליפה שנפרכים ביד נמצאו בחפירות מצדה.