אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

תרנגול- מסורת הכשרות

ב"ה

תרנגול- מסורת הכשרות

כתיבה: אביעד פרנקל

התרנגולים לא היו נפוצים במיוחד באזורנו בתקופת המקרא, אך הם נפוצו כחיות משק כבר מימי בית שני. באותה תקופה גם התפשט היתר השימוש בבשר התרנגול ובביצים. בימי התלמוד היה התרנגול כבר נפוץ כל כך, שתפס את המקום העיקרי בין עופות המשק.^[1] כשרותם של התרנגולים, כמו של שאר העופות הטהורים, נשענת על מסורת שעברה מדור לדור.[2] אנו למדים ממספר מקורות חיצוניים כי בתקופות קדומות היו שפקפקו בכשרות התרנגול, וכך נהגו למעשה הקראים שנמנעו מאכילתה.^[3]

מסורת ההיתר לאכילת התרנגולים וביציהם נשמרה במשך כל הדורות. עם זאת, היא נתקלה בקשיים רבים כאשר הגיעו לקהילות יהודיות זנים חדשים של תרנגולים, הרחוקים בטיבם ובמראיתם מאלו שהוחזקו במסורת. במקרים מסויימים התעוררה שאלה מיידית על כשרות הזן החדש, משום שאין עליו מסורת. לפי רוב הפוסקים קיים איסור באכילת מיני עופות שאין עליהם מסורת, גם אם קיימים בהם סימני הטהרה (וראו בערך 'סימני כשרות בעופות').

תרנגול ההודו

תרנגול ההודו, הגיע לאירופה ממרכז אמריקה כבר בשנת 1519. תפוצתו של תרנגול ההודו היתה מהירה, ובמחצית הראשונה של המאה השש-עשרה הוא היה מוכר במרבית ארצות מרכז אירופה. מאנגליה הגיע תרנגול ההודו גם לצפון אמריקה (שם הוטבעה אכילתו באופן עמוק בתרבות, ואף כחלק ממנהגי חג ההודיה -Thanksgiving  - בארה"ב). 

על כולם מוסכם שלתרנגול ההודו לא היתה מסורת אכילה עד לגילוי יבשת אמריקה, שכן התרנגול לא היה מוכר במקומות יישובם של היהודים עד אז. עם זאת, הפקפוק ההלכתי הראשון בדבר כשרותו עלה רק במחצית השניה של המאה ה-19, כ-350 שנה אחרי הבאתו לאירופה. קיימות מספר עדויות בספרי ההלכה כי במשך תקופה זו נאכל תרנגול ההודו במקומות רבים, ואף נזכר בספרי הלכה שונים כמין שאין פקפוק באכילתו. עיתוי התשובות הראשונות שמתעמתות עם שאלת כשרותם של תרנגולי ההודו, וניסוחי הדיון בשאלת העדר המסורת עליהם, מותיר רושם שעיסוק זה נבע אגב-אורחא, כסניף לפולמוס ביחס לזנים החדשים יותר של התרנגולים שהגיעו מאגן הים התיכון  בשנות החמישים של אותה מאה (ראו לעיל). באותו פולמוס הסתמכו רבים על ההיתר של אכילת תרנגולי ההודו, כסניף להיתר של אותם מינים.[4]

כיצד אם כן, הותר תרנגול ההודו? היו שטענו כי המתירים סברו (בטעות) כי לתרנגול ההודו, על אף שמוצאו בעולם החדש, היתה מסורת אכילה מקדמת דנא.[5] אפשרות נוספת היא שרבים החליפו בין תרנגולי ההודו למינים אחרים – דוגמת הקורביצר הינד שידון להלן.[6] בעל ערוגות הבושם חידש שההכרח במסורת נולד רק בהקשר למינים חדשים, שלא ניתן לדעת עליהם בוודאות שאינם דורסים. מכיוון שבזמן הדיון המחודש כבר היה מוכר תרנגול ההודו שנים רבות, אין סיבה להמשיך לחשוש שמא הוא דורס, וממילא מתבטל הצורך במסורת לגביו.[7] סברה נוספת להיתר הובאה בספר האשכול – לדעתו ניתן להסתמך על מסורת "חדשה", גם אם היא בת כמה דורות בלבד, כדי להתיר עוף שיש בו את סימני הטהרה.[8]

'התרנגולים החדשים'

באמצע המאה ה-19 הגיעו לאירופה מינים חדשים של תרנגולים, השונים במראם באופן ניכר מן התרנגולים הישנים. בין הזנים החדשים היו תרנגולים שמוצאם בקפריסין (נקראו - "קובריצר הינר") ותרנגולות מקוצ'ין – סין (נקראו קוכין-חינה).  בסוף שנות החמישים של אותה מאה התעורר פולמוס עז בין רבני מזרח אירופה לגבי כשרותם של התרנגולים הללו, כיוון שלא היתה בידם מסורת כשרות ביחס אליהם. בהמשך נוצרו גם זני הכלאה פוריים בין התרנגולים החדשים לתרנגול הישן.

בשלב מסויים נפוצו שמועות, לפיהם לרבני ארץ ישראל יש מסורת כשרות לאותם זנים או לפחות לחלקם. העדויות לא היו ברורות ואף סתרו אחת את השניה. רבים ניסו להשיג מידע ברור, בין היתר על ידי שליחים שהיו אמורים להביא את התרנגולים ממרחק לשם השוואת הזנים. הפולמוס הניב קונטרסים שלמים שהוקדשו לנושא, ובספרות השו"ת של אותה תקופה ניתן למצוא תשובות רבות שנדרשו לעניין.[9] דמות מפתח בפרשה היה ר' חיים מצאנז, שמעמדו באותה עת בעולם ההלכה הפכו לציר מכריע בסוגיה.[10] בתחילה התיר ר' חיים את העופות בהסתייגות גדולה (ובעצמו נהג בהם לחומרא), משום שריבוי הזנים והקושי בהשגת עדויות מהימנות הותיר ספק בקשר למסורת עליהם.[11] בשנת 1866, לאחר בירור מעמיק, הגיע ר' חיים למסקנה שלבני ארץ ישראל קיימת מסורת מהימנה לגבי התרנגולת מקפריסין ולכן התירם לגמרי.[12] עם הזמן, היתרו של ר' חיים ושל אחרים קנו שביתה בציבור, והמחלוקת שכחה. גם גדולי המתנגדים לאכילת התרנגולים החדשים נאלצו להסכים להיתר, אחרי שזני ההכלאה טשטשו כמעט לגמרי את ההבדלים בינם לבין התרנגול הרגיל.[13]

הזנים המקובלים כיום להטלה ולבשר, כגון ליהמן, קורניש וכדומה, הם זנים שיש עליהם מסורת ברורה, לפירוט הזנים ראו בספר מאור לכשרות של הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר.

תרנגולים בעלי חמש אצבעות

בראשית המאה ה-20 התגלע וויכוח מחודש בשאלת מסורת התרנגולים, הפעם בשל זן חדש של תרנגולים בשם 'פאוורלס'. השוני המרכזי בין ה'פאוורלס' לזנים המוכרים של התרנגולים הוא בכך שלהם חמש אצבעות, בניגוד לארבע האצבעות של הזנים המוכרים . לפי עדותו של הרב חיים אלעזר שפירא, בעל מנחת אלעזר, תרנגולים אלו הגיעו למזרח אירופה מצרפת.

שאלת היתרם של תרנגולים אלו נסובה על שני צירים: מחד, היו שטענו כי האצבע הנוספת נחשבת כ'יתרה'. הדין בגמרא אומר ש'כל יתר כנטול דמי' ועל כן העופות נחשבים כאילו חסרה להם אצבע אחורית, וממילא חסר להם אחד מסמני הטהרה (אצבע יתירה).[14] אמנם, רוב האוסרים טענו כי הבעיה היא בשאלת המסורת. בעל המנחת אלעזר כתב שהאצבע הנוספת נחשבת כשינוי מהותי בין התרנגול המדובר לתרנגולים הישנים, ועל כן חייבים, לשיטת הרמ"א, שתהיה מסורת על כשרותו.[15] כחיזוק לסברתו, טען בעל המנחת יצחק שגם ברישומי השלטונות נחשב התרנגול כזן בפני עצמו, ולכן ברור שיצטרך מסורת נבדלת, שנעדרה. לאחר שקמו ערעורים על שיטתו, כתב תלמידו, הרב נטע שליסל, קונטרס מפורט שהודף את טענות המקילים, ונראה שכך נקטו למעשה רוב הפוסקים.[16]

בימינו נפוץ זן אחר של תרנגול בעל חמש אצבעות, הנקרא גם תרנגול משי. תרנגול המשי קטן באופן משמעותי מהתרנגול שלנו, יש לו כרבולת שחורה, זקן ונוצות קצרות. בארצות המוצא שלו (סין ויפן), משמש התרנגול למאכל, אך בארץ הוא משמש בעיקר כחיית מחמד, ועל כן הבירור העיקרי הוא לגבי אכילת הביצים שלו. למעשה, נחלקו הפוסקים – יש שאסרוהו ויש שהתירוהו.[17]

טיפוח עופות היום

דבר ידוע הוא כי השונות בין מינים וזנים שונים בעולם החי והצומח נובעת משני מקורות עיקריים: האחד –תהליך הריבוי הטבעי, שיוצר שונות גנטית. השני – שינויים סביביתיים שמפעילים לחץ של ברירה. חלק מהשינויים הסביבתיים הללו מתגלמים גם בהתערבות האדם – שבמשך הדורות יוצר תהליך של ברירה מלאכותית לפי צרכיו.

בתחילת המאה ה-20 החלו מגדלי התרנגולים לברור זני תרנגולים באופן מאסיבי, על מנת להגיע לתוצרים טובים יותר מבחינה מסחרית. לאחר מלחמת העולם השניה גדל הביקוש לבשר תרנגולות (שעד אז טופחו בעיקר לטובת הביצים). לכן, נוצר צורך בטיפוח נבדל לפטם ולהטלה. לשם כך, טפחו זן בשם 'רוק לבן', שמקורו בזן שטופח להטלה ולבשר (מטרה דו-תכליתית), כקו אימהי שטיפחו לטובת ההטלה, וזן בשם 'קורניש' כקו אבהי, שטיפחו לטובת הפטם. יש לציין כי למינים אלו קיימת מסורת אכילה בת מאה שנים לפחות.[18] קשה להניח שחברות הטיפוח ישתמשו בזנים עליהם אין מסורת, משום שהדבר נוגד את המודל שמנסה למקסם את התועלת לאחר דורות של טיפוח.[19]

כיום המכלוא מתקדם הרבה יותר, כיוון שניתן להשתמש במחשבים שיוכלו לנבא את תוצאות ההכלאות. ההכלאה נעשית בצורה מכוונת כדי להגיע לאחוז גבוה של בשר חזה, הטלה יעילה יותר ונצילות מזון גבוהה של התרנגולים. ההשבחה מסתייעת בסמנים גנטים, שמאפשרים לבודד את הצאצאים בעלי הגנוטיפ היעיל ביותר לטובת הדור הבא. עם זאת, ככל הידוע, בתעשיית התרנגולים כיום לא משתמשים בהנדסה גנטית, מה שמוריד את הסיכוי שנכנסים זנים רחוקים, עליהם אין מסורת אכילה.[20]

תרנגול הבאראקל

בשנים האחרונות עלו בציבורים שונים חששות בקשר לכשרותם של זני העופות הנשחטים בארץ. לטענתם, עופות אלו הם תוצר של הכלאה עם זנים לא ידועים, ובסבירות מסויימת גם התערבו בהם עופות דורסים.[21] חברה בשם 'מסורת טהרת העופות' התחילה לייבא לארץ זן חדש של תרנגולים בשם 'באראקל', שמקורם בבלגיה. לטענת אנשי החברה מדובר בזן טהור ללא הכלאות, שעליו קיימת מסורת אכילה מקדמא דנא. בשנת תשע"ז התעורר פולמוס רבתי בעניין, כיוון שהיו רבנים שטענו שדווקא לעוף החדש אין מסורת אכילה, ושיש לאסור את שחיטתו.[22] מנגד, רבים טענו כי הבראקל הוא התרנגול שהיה נפוץ בקהילות שונות, ואף הביאו עדויות לכך.[23] חלק מהרבנים התירו את הבראקל גם ללא מסורת, שכן אין השינוי במראהו גדול כל כך מהתרנגול המצוי בידנו.[24]