אנציקלופדיה הלכתית-חקלאית הוא פרוייקט חדש מבית מכון התורה והארץ, שמרכז מידע מקצועי והלכתי השייך לכלל תחומי החקלאות (הצומח והחי) ומהווה רקע חשוב לכתיבה הלכתית בנושא המצוות התלויות בארץ.
הערכים מובאים בשני חלקים: החלק המדעי-מקצועי ובעקבותיו הדיון ההלכתי.
צוות הכותבים של האנציקלופדיה כולל אנשי מדע מעולם האקדמיה, הנחשבים למומחים בתחומם, ורבנים פוסקי הלכה הבקיאים במצוות התלויות בארץ ובפרטי הלכותיהם.
מטרת האנציקלופדיה היא להביא בפני הקורא את הידע הקיים בסוגיות אלו, ואינה מהווה ספר פסיקה הלכה למעשה.
שריג (shoot), זמורת גפן (cane)
הגדרה: שריגים- ענפים ירוקים בני פחות משנה.
זמורה- שריג מעוצה בן למעלה משנה.
א. רקע
ד. כלאים
ה. שבת
ו. תנאי יהושע
ח. זמירה בשמיטה
הגפן היא מין ממשפחת הגפניים ( (Vitaceae , חלק ממאפייניה הבוטניים הם שהצמחים הם מטפסים מעוצים.
זמורת הגפן היא ענף רב שנתי שעליו מתפתחים האשכולות, בתחילת שלב הגידול הענף נקרא שריג (shoot), ולאחר התקשחותו הוא נקרא זמורה. הזמורה בנויה ממספר פרקים ומפרקים, בכל מיפרק מצוי עלה, ובחיקו ישנה עין רדומה –פקע מהפקעים הללו צומחים השריגים, שחלקם נושאים תפרחות שמתפתחים לאשכולות.
קצב ההתפתחות של השריג הוא מהיר מאוד, וישנם זנים בהם השריג גדל בקצב של כ5 ס"מ ביום[1], עד כ3 מטרים. בתחילת הלבלוב קצב הצימוח הוא איטי, אך הוא מתגבר בהמשך. השריג מגיע לשיא התפתחותו בסביבות היום ה60 לאחר הלבלוב. בתחילה מתפתחים בעיקר צינורות ההובלה של השריג, ובשל כך השריג עדיין רך באופן יחסי, וניתן לעצב את הצמח באופן הרצוי (ולעשות פעולות כגון "שילוב שריגים"[2]). בסביבות היום ה60 לאחר הלבלוב, בסמוך לתחילת שלב ההבשלה של הענבים, מתחיל תהליך יצירת הפרידרם (periderm) שהוא רקמת ההובלה המשנית של הצמח, לפרידרם ישנם שלושה חלקים, פלוגן (phellogen)- הקמביום של השעם, שכבת השעם (פלם- phellem), ובחלק מהמינים קיים גם הפלודרם (phelloderm) התפתחותה של שכבה זו ושכבות נוספות (כגון התקשחות דופן התא) גורמת בין השאר להתקשחותו של הענף. בתחילה השריג מצהיב, ולאחר מכן נעשה חום. כמו כן השכבה החיצונית, האפידרמיס מת ומתקלף. סיום תהליך ההתקשחות מתרחש בסוף העונה לאחר הבציר.
הזמורה היא רב שנתית, ובכל שנה פורצים מן הזמורות הישנות שריגים חדשים, אך כדי לשלוט ביבול, ולקבל יבול מסחרי ואיכותי, מקובל מזה אלפי שנים לזמור את הזמורה בסוף העונה על מנת לקבל מספר שריגים ואשכולות רצויים.
בתנ"ך ובחז"ל אין חלוקה בין "שריג" לזמורה" ושניהם עוסקים באותו חלק וזמן ההתפתחות של הצמח. הזמורות הן ענפי הגפן[3] בחלומו של שר המשקים נאמר: "ובגפן שלושה שריגים"[4]. המרגלים נשאו עימם זמורות גפן בחזרתם מארץ ישראל.[5] הזמורות נקראו גם כן "פארות"[6], דליות[7] "שורקה.[8] זלזלים[9]. הכלי שאיתו קוצצים את הזמורות נקרא מזמרה.[10] כשנח נכנס לתיבה, הכניס עימו גם זמורות גפן, ומהן נטע את הכרם בצאתו ממנה.[11] בלשון חז"ל הזמורות נקראו גם כן "פרכילים",[12] ענפי הגפן נמשלו בכמה משלים, כגון האבות, משה, אהרון ומרים, תורה נביאים וכתובים, ועוד.[13]
עיקר האזכור בתנ"ך ובחז"ל לזמורות הוא לענפי הגפנים, אך ישנם אזכורים שמשמע מהם שמדובר גם בענפים של מינים שונים כגון ענפי שקמה[14]. יש המבארים שהענפים המצויים בחלק העליון של העץ שישנה רגילות לזמור אותם בכל שנה כדי שיתפתחו יותר טוב נקראים זמורות ודליות, והענפים שאינם נגזמים נקראים בדים או פארות[15].
הזמורה שימשה ככלי עזר לשם שימושים שונים[16], שימושים כגון: שימושים הדומים לחבל; קשירתה לכלי ושאיבת המים באמצעותה[17]. יצירת כלי ממנה כגון לצורך עקל בית הבד[18]. הזמורות שימשו גם כן כחלק מהמסחר,[19] כחומר בעירה,[20] מאכל לפילים [21]ולבעלי חיים אחרים,[22] שוט להכות את החייב.[23] קשירתה על צמח לשם סימון.[24] בקניינים, השתמשו בחבלת זמורות על מנת לגרום לפיל לנוע.[25] השתמשו בזמורה ככלי עזר לסתימת חורים בכלים[26].
במשנה[27] הובא "אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו...". נראה שהיה שימוש באבטיח כמקור מים זמין לנטיעת ייחור על מנת שייקלט בקרקע בתקופת יובש או קיץ. אין לעשות כן מכיוון שמדובר באיסור כלאים.[28]
אופן נוסף של הרכבה שנאסר הוא נתינת זמורה בין שתי קורות כדי שתבלע ביניהן[29] אופן זה של הרכבה דומה ל'הרכבת תמך' כפי שמקובלת בימינו, עיין ערכך 'הרכבה'.
אין לזרוע צמחים חד שנתיים סמוך לגפן, איסור זה כולל גם זריעה תחת כל חלקי הגפן, כולל הזמורות, ואף אם הן התארכו מעבר לשיעור הזריעה בכרם, שישה טפחים בגפן יחידית, וארבע אמות של הכרם. [30] כדי להתיר זריעה בין שורות בגפנים, הובא שהפכו את הענפים של הגפנים לאחד הצדדים של השורות וזרעו במרווח שנוצר[31]
חז"ל גזרו שאין לרכב על בעלי חיים בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה[32]. שיעור ההוצאה עליו מתחייבים בשבת הוא זמורה לצורך נטיעה אחת[33].
אחד מתנאי יהושע הוא שמותר לאדם לקצוץ זמורה של גפן של חברו על מנת לטעת אותה בכרמו, קציצה זו מותר רק "מן הפקק ולמעלה", במקום בו היבול לא יפגע. יש המבארים שמדובר בפקק שנצא ב"ענף ומלעלה ממנו, ולא בפקק המצוי בזמורה,[34] והכוונה היא שיש להשאיר בצמח האם זמורה ובה "עין" אחת לפחות.
כאמור, הזמורה היא גמישה, וקצב ההתפתחות שלה מהיר, אי לכך ניתן לקושרה לחבל, ובכך להדלותה ולגרום לה להתפרס לאזורים נוספים.[35] ניתן לכופף את הזמורה ולהכנסה לקרקע על מנת שהיא תשריש, לאחר ההשרשה ניתן לנתק אותה מגזע האם וליצור גפן חדשה, לעובדה זו ישנן השלכות ביחס להגדרת הגפנים כגפן בודדת או ככרם.[36] ביחס לזריעה תחתיה, וכן שימוש בו לצורך יצירת צורת הפתח.[37]
אחת הפעולות המרכזיות הנעשות בכרמים היא גיזום הגפנים בעת התרדמה, לגיזום זה ישנה משמעות חשובה הן ביחס ליבול באותה שנה, והן ביחס להמשך חיי הגפן בשנים הבאות. עיין ערך זמירה וגיזום לפירוט הפעולות ומשמעותן.
נוספים
ה"הגים" הם חלק מהצמח שנמכר יחד עם הזמורות[38]. "העין" של הגפן נקראה "פקק" בלשון חז"ל.[39] לאופן החיבור של האשכולות על הגפן ישנה משמעות בהלכות מתנות עניים[40].
כתיבה: ד"א
ביבליוגרפיה
[1] אם כי ישנם זנים בהם קצב זה עומד על כס"מ וחצי ביום.
[2] קשירת השריגים על גבי חוטי ההדליה.
[3] ראה למשל יחזקאל טו, ב: "בן אדם מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער", ביארו הפרשנים במקום שמדובר בזמורה שהיא חלק מהגפן. וכן הוא במקורות רבים, כפי שיפורט להלן.
[4] בראשית מ, י: "ובגפן שלושה שריגים", ראה רש"י בראשית מ, י: שריגים - זמורות ארוכות שקורין וידי"ץ בלע"ז, בלעזי רש"י ביאר שמדובר בענף גפן. רד"ק בראשית מ, י: "סעיפי הגפן נקראו שריגים".
[5] במדבר... כג: ויכרתו משם זמורה, ביאר רש"י במקום: "זמורה - שוכת גפן ואשכול של ענבים תלוי בה".
[6] יחזקאל לא, ה: ... "פארתיו ממים רבים בשלחו". ביאר רש"י במקום- פארותיו - זמורותיו:
[7] יחזקאל יז, ו "ויצמח ויהי לגפן סרחת שפלת קומה לפנות דליותיו אליו" ביאר רש"י במקום דליותיו - זמורותיו:
[8] כך מבאר רש"י בראשית מט, יא את ברכתו של יעקב ליוסף: "ולשורקה בני אתונו"- שרקה - זמורה ארוכה, קורייד"א בלע"ז [עריס]: וכן בישעיהו פרק ה ויטעהו שורק - הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות: ויתכן שזהו הבנת הפסוק: ירמיהו ב, כא: ואנכי נטעתיך שרק כלה זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה", שהנטיעה בתחילתה היא זמורה "שורק" שאחר כך נעשית כגפן.
[9] ישעיהו יח, ה: כי לפני קציר כתם פרח ובסר גמל יהיה נצה וכרת הזלזלים במזמרות ואת הנטישות הסיר התז:
[10] רש"י ישעיהו ב, ד: "מזמרות - שרפ"ש בלע"ז שזומרין בהן הכרמים".
[11] כפי שנאמר "ויטע כרם", מובא במדרש בראשית רבה (וילנא) פרשת נח לו, ג: ומהיכן היה לו? א"ר אבא בר כהנא הכניס עמו זמורות ונטיעות, ויחורים של תאנה, וגרופיות לזיתים, הדא הוא דכתיב ואספת אליך, אין אדם כונס דבר אא"כ היה צריך לו".
[12] סוכה י, א.
[13] הזמורה נמשלה במשלים רבים על עם ישראל ראה ישעיהו טז, ח; יז, י, חולין צב, א, הדר זקנים בראשית מ, י.
יש לציין כי זמורה היא גם ביטוי לריח של עבודה זרה. ראה יחזקאל ח, יז: "ויאמר אלי הראית בן אדם הנקל לבית יהודה מעשות את התועבות אשר עשו פה כי מלאו את הארץ חמס וישבו להכעיסני והנם שלחים את הזמורה אל אפם: ביארו רש"י ורד"ק במקום: "והנה שולחים אל חוטמם את ריח רע של זמורה זו שהם מזמרים ברוח היוצא מפי טבעת".
[14] תוספתא ב"ב (ליברמן) ג, ו המוכר את הכרם מכר את הקנים ואת הדוקרנין ואת זמורות שקמה שבתוכו. וכן בתוספתא ב"מ (ליברמן) ט,
לא: המקבל שדה מחבירו שנים מועטות אין לו בקורות שקמה לפיכך הזמורות והקנים שלו".
[15] ראב"ד, תשובות ופסקים סימן ז.
[16] כך מובן מהמשנה ב"מ ט, א, שכחלק מהחלוקה שצריך האריס לערוך עם בעל השדה, עליהם לחלוק גם כן את הזמורות. "כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים".
[17] משנה שבת יז, ו: בבלי שבת קכה, "זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת". שניתן להשתמש בה כחבל על מנת להעלות את הטפיח מהבאר, ניתן לעשות כן רק כשהיא קשורה. בגמרא מובא שאין להשתמש בזמורה אם אינה קשורה מחשש שמא יחתוך ממנה בשבת ויצור ממנה כלי.
[18] בבלי, סנהדרין כו, א תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להן: כהן וזמר? אמר לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. ראה פירוש המשנה רמב"ם מעשרות א, זעקל, הוא החבל, היו לוקחין חבלים ועושין מהן סל עגול וצוברין בו הזתים וסוחטין, אותו הכלי העשוי מן החבלים נקרא עקל.
[19] כך מובן מהמשנה ב"ב ב, יד, שמותר לקצוץ אילן שנוטה לרשות הרבים על מנת שגמל טעון פשתן או זמורות יוכל לעבור שם.
[20] משנה סנהדרין ז, ב: "אמר רבי אליעזר בן צדוק מעשה בבת כהן אחת שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה", תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ט, יא. פסחים עה, א, רבי חנינא בן תרדיון הוקף בחבילות זמורות והיצו בהן את האש. ע"ז יח, א.
[21] תוספתא שבת (ליברמן) יד, ח חבילי זמורות מפני שהוא מאכל פילין. ירושלמי שבת פרק יח.
[22] כתובות פ, א.
[23] תוספתא סוטה (ליברמן) טו, ז לאחד שסרח בעיר... מסרוהו לבעל זמורה וחבטו.
[24] בירושלמי ערלה פרק א הובא שהשתמשו בזמורה כדי להבדיל בין פירות שעל אותו עץ, שהשימוש בחלק מהעץ היה לצורך פירותיו, ופירות אלו אסורים בערלה, וחלק ממנו לצורך סייג, והפירות שגדלו בחלק הסייג אין צורך לנהוג בהם איסור ערלה.
[25] קידושין כה, ב.
[26] משנה כלים י, ו: "חבית שניקבה... פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים ה ראה רמב"ם טומאת מת כב, ח.
[27] משנה וירושלמי, כלאים א, ח; ראה פליקס, כלאי זרעים והרכבה עמ' 163 שביאר מספר אופנים שבה נעשתה פעולה זו.
[28] במשנה כלאים א, ח הובא שמדובר באיסור הרכבת אילן וירק, בירושלמי במקום הובא שאין לעשות כן אף משום איסור כלאי הכרם, והמשנה עסקה במקרה בו ההרכבה נעשתה בשורשים בעומק שלושה טפחים.
[29] תוספתא כלאים ליברמן א, י.
[30] משנה כלאים ו, ט, תוספתא כלאים (ליברמן) ד, י.
[31] משנה כלאים ד, ט אמר ר' יהודה מעשה בצלמון באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה והיה הופך שער שתי שורות לצד אחת וזורע את הניר ובשנה אחרת היה הופך את השער למקום אחר וזורע את הבור ובא מעשה לפני חכמים והתירו רבי מאיר ורבי שמעון אומרים אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות מותר".
[32] ביצה לו, ב.
[33] תוספתא שבת ח, לא.
[34] שיטה מקובצת בבא מציעא פא, א.
[35] משנה כלאים ו, ט.
[36] משנה כלאים, המבריך שלוש גפנים....
[37] בבלי, ערובין יא, א.
[38] תוספתא ב"ב (ליברמן) ד, ז: "בזמורות ובקנים נוטל את ההגין", בבבלי עירובין לד, ב מובא שההגים הם סוג של קוצים.
[39] ב"ק פא, א.
[40] רמב"ם מתנות עניים ד, כ: "זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת אם נקרצה עם האשכול הרי היא של בעל הכרם ואם לאו הרי היא לעניים.
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
