שקד

השקד[1] אינו נמנה על שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ,[2] אך הוא נמנה עם פירותיה המשובחים, אלו כונו 'זמרת הארץ',[3] אנו למדים מכך שכבר בתקופה קדומה נחשב השקד כפרי יקר ערך. השקד מקדים להתעורר מתרדמת החורף בפריחה ולבלוב. פריחתו אמנם מקדימה אך פריו מבשיל רק בשלהי הקיץ.[4] השקד נזכר במקרא ובספרות חז"ל פעמים מעטות ביחס לגפן, התאנה, הזית, והרימון.[5] יתכן כי מקור השם 'שקד' הוא מלשון שקדנות,[6] במנורה במשכן נאמר[7]: "שלשה גבעים משקדים בקנה האחד כפתר ופרח", הכוונה ב"משוקדים היא שהגביעים היו בצורת שקד[8]. מטהו של אהרון שהונח באוהל מועד הוציא שקדים.[9] השקד הוא חלק ממרכיבי החרוסת משום שהוא מבטא את העובדה שהקב"ה שקד על הקץ.[10]

זיהויו של המונח 'שקד' ככינוי לעץ ופרי השקד, הוא וודאי.[11] מקורו ככל הנראה בשפות השמיות העתיקות,[12] 'בכמה מקורות חז"ל השקד נקרא גם לוז'.[13] יש שהוא נקרא 'נוז' וממנו השם Nut באנגלית.[14] שורשו הלטיני של השם הוא ככל הנראה אינדו-אירופי ומשמעותו קרוע, בקוע, פקוע.[15] השקד התרבותי – המתוק נוצר מתוך ברירה טבעית, מהשקד המר (Amygdalus communis, var. amara),[16] במשך דורות רבים. פרי השקד משמש למאכל (כפרי ירוק ויבש), למיצוי שמן משובח, ולמגוון תרופות.

ביות:

השקד (Amygdalus communis var. dulcis) שייך למשפחת הוורדניים, הוא משתייך לבת משפחת השזיפיים (Prunoideae), יש המגדירים ממנו יותר ממין אחד ומחלקים את השקדים לשני בני מין: שקדים מתוקים (Amygdalus communis var. dulcis), שקדים מרים ( Amygdalus communis var. amara),[17] הוא זה שזוהה כאבי השקד התרבותי.[18] מין בר נוסף זוהה גדל בארץ korschinskii) Amygdalus). שקד הבר הוא עץ בינוני בגודלו (קטן מעץ התרבות), צימוחו ועליו דומים לשקד התרבותי, קליפת הפרי קשה, ופרותיו קטנים למדי בהשוואה לפירות השקד התרבותי. חוקרים רבים קבעו כי מוצאו של השקד הוא באזור שבין הים-תכוני לאזור הערבתי,[19] היינו מזרח ים תיכוני ומערב אירו-טורני.[20] משם הופץ לארצות הים התיכון ובתוכם ארץ ישראל. בארץ גדל שקד הבר בגליל העליון, גליל תחתון, נחל תבור, גלבוע, כרמל, מערב הרי יהודה, עבר הירדן והגולן.[21]

תרבותו של השקד קדומה מאוד, שקדים נאספו מן הבר הרבה לפני שגידלו אותם כפירות תרבות. קליפות שקדים נתגלו בשכבות אפיפלאוליתיות מזוליתית ( 18,000 – 8300 לפנה"ס) וניאוליתית קדם קרמית (8300 – 5500),[22] בדרום תורכיה נמצאה כמות גדולה של פירות בר מפויחים משרפה, המרמזת על שימוש בשקדי בר מרים בתקופה זו. יתכן ובישול והרתחת השקדים, הייתה מתוך כוונה להסיר או להמס את מרירותם ורעילותם, או מתוך כוונה למיצוי שמן שקדים.[23] ממצא שקדים מהתקופה הנאוליתית הקרמית (5500 - 4500 לפנה"ס) נמצא בכמה אתרים,[24] בתקופה הכלקוליתית (4500 – 3300 לפנה"ס) התרחב השימוש בשקדים ברחבי אגן הים התיכון.[25]

באתר בבאב א-דרהBab edh-Dhra) ) בקרבת ים המלח נתגלו ממצאי שקד מרובים מהתקופה הכלכוליתית יחד עם זרעי גפן וזיתים, וקרוב לוודאי שהם מייצגים ממצא ראשוני של פירות מתורבתים.[26] אלה גדלו ככל הנראה בהשקיה בקירבת מקום, או שהובאו מאזורים גבוהים בהם היו משקעים מרובים יותר. ממצא שקד מבוית התרחב בתקופה הכנענית,[27] ורק בתקופת הברזל (1200 – 900 לפנה"ס) מתרבים האתרים ברחבי הארץ בהם נמצאו שרידי עץ ופירות השקד המצוי והמבוית.[28] לאור הממצאים והעדויות שנאספו עולה, כי עץ השקד נמנה עם ראשוני עצי הפרי שבויתו בעבר. קרוב לוודאי שביות השקד נעשה בחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ויתכן כי תחילת ביותו ממש באזורנו.[29] השקד המצוי הוכנס לרומא ולארצות מערב הים התיכון נוספות ככל הנראה במהלך האלף הראשון לפנה"ס,[30] נראה כי הוא הובא לרומא מהאיים היווניים, שם גדל בתקופה קדומה יותר, ונקרא 'אגוז יווני'.[31] ביות השקד הביא לסלקציה בין השקדים המרים והרעילים לבין הזנים המתוקים. גודל הפרי, גודל הזרע ורכותו, טעם הפרי ופריכות הקליפה, הפריה משופרת בין הזנים, אלו היו חלק מהמשכה של תרבות של ביות השקד לאורך הדורות.[32]

בארץ ישראל בימי הבית הראשון:

השקד היה אחד מעצי התרבות הקדומים בארץ ישראל והוא נזכר כבר בתחילת ימי המקרא כמאכל ייחודי [33]. לאורך המקרא נזכר השקד 18 פעמים בלבד (חלקם בכינוי מושאל), והוא מועט באופן יחסי לעומת עצי פרי אחרים מתקופה זו, כגון: הגפן, הזית והתאנה.[34] עובדה זו מצביעה ככל הנראה על מידת התפוצה של השקד בתקופה זו, אנו מניחים כי הדבר מצביע גם על מיעוט מטעי השקד הרציפים בתקופה זו,[35] הוא היה אחד מעצי בוסתן הפירות הארץ ישראלי. נראה כי עץ השקד היה מוכר ברחבי הארץ אם כי היה כתוספת לפירות ולא עיקרם.

בארץ ישראל בימי הבית ה-II (התקופה הפרסית, היוונית והרומית):

במהלך ימי המשנה והתלמוד, תפוצת השקד עלתה אם כי לא בהיקפים גדולים.[36] בתקופה זו ישנם גם עדויות להתפתחות מטעים אחידים ורציפים של עצי שקד ולא רק כחלק מבוסתן פירות.[37] השקד המשיך לשמש כתוספת למזון ולא עיקרו.[38] יתרונו של פרי השקד שניתן לאוכלו כפרי ירוק וטרי אך גם ובעיקר יכול היה להשתמר לתקופה ארוכה ולהיאכל גם בימות החורף וגם במהלך מסעות ארוכים. בתקופה זו תפוצתו של השקד התרחבה בכל רחבי אגן הים התיכון והוא הפך לפרי מוכר וידוע.[39]

זנים בעבר:

כפי שציינו לעיל מטעי השקד האחידים לא היו מרובים בארץ ישראל וגם מחוץ לה. קרוב לוודאי כי יש קשר הדוק בין חשיבות העץ, מידת תפוצת העץ לבין ריבוי זניו.[40] במקורות נזכרו כארבעה זנים ועוד זן מר.[41]

חידוש הענף בעת החדשה:

סיבות רבות הביאו לכך כי עץ השקד לא נפקד מנוף ארצנו לאורך ההיסטוריה הארץ ישראלית: עמידותו גם בתקופות בצורת, גם ללא טיפול הולם, שרידות עץ השקד למחלות ומזיקים, רוב עצי השקד לא צמחו כמטעים אחידים אלא כחלק מבוסתנים, היכולת לגדלו גם באדמות שוליות, כל אלו הביאו לכך כי העץ גדל בארץ ללא הפסק לאורך התקופות.

מרובות הידיעות על גידול השקד בארץ ישראל בסוף התקופה הביזנטית,[42] ובמהלך התקופה הערבית המוקדמת[43] ועד התקופה הממלוכית,[44] במהלך ימי הביניים והשלטון העותמני בארץ, דעכה תרבות השקד ככל הנראה כתוצאה מחוסר רווחיות ומחלות,[45] המפקד התורכי מצא כי בשנת 1882 היו בארץ רק 5000 עצי שקד.[46] חידוש נטיעת השקד בארץ ישראל החל בשנות ה-90 של המאה ה-19 בזמן המשבר בגידול הגפן (עקב התקפת הפילוקסרה) אז בחרו מומחי הברון בענף השקד ועד שנת 1914 ניטעו כ-40,000 דונם שקדים, אשר רובם נטעו במושבות החדשות במגזר היהודי.[47] מלחמת העולם הראשונה גרמה לזעזוע קשה בענף השקדים, לאחריה מוצאים אנו תהליך של דעיכת הענף במשק היהודי ונדידתו למשק הערבי. בשנים האחרונות הוחלפו זני השקד הישנים בחדשים הרווחיים יותר, עקב כך ישנה עליה הדרגתית במחרי השקד וכתוצאה מכך הקיפי גידול השקד עולים בארץ בהתמדה.

תנאי גידול:

השקד הוא דו פסיגי, פרחי השקד הם דו-מיניים. מקצב פעילות של השקד הוא ערבתי,[48] בחורף נמצא עץ השקד בתרדמה, ופגיעתו מטמפרטורת נמוכות קטנה. השקד 'מתעורר' מוקדם ורגיש לקרה, אך הוא עמיד מאד ליובש ולחום. באזורים לחים וערפיליים הסמוכים לחופי הים, יסבול השקד מאי הפריה ומחלות עלים. שקדי בר גדלים באסיה גם בגובה של 2500 מ' מעל פני הים, אך מטעי השקד המסחריים שברוחב גיאוגרפי בין 30 לבין 45 מעלות גדלים בהצלחה בגובה שאינו עולה על כ-500 מטר. לשקד דרישות צינון נמוכות יחסית לעצי פרי נשירים אחרים.[49] שינויי אקלים בזמן הפריחה והחנטה יכולים לגרום לפחיתה ביבול עץ השקד.[50] גידול השקד בתנאי 'בעל' אפשרי באזורים בהם כמות המשקעים היא בין 400 - 600 מ"מ בשנה ומחולקים היטב לאורך החורף.[51] מטע שקד הגדל שלחין צורך 700 – 800 קוב מים בשנה.[52]

ריבוי:

עץ השקד לא ניתן להרבות בעזרת ייחורים (בשונה מגפן, תאנה ורימון), השומרים על גנוטפים רצויים. ריבוי השקד בעבר ובהווה הוא מיני דהיינו על ידי זריעת הפירות, לאחר צימוח הזרע מרכיבים את השקד בזני איכות.[53] בהווה נעשים ניסיונות לריבוי שקד מתרבית רקמה, המגמה ביצירת שתילים מתרבית רקמה היא, לקבל שתילים אחידים ומעולים, ולמנוע צרוף אקראי של כנות זריעים בלתי אחידות.[54]

דרכי הגידול:

מרווחי הנטיעה המקובלים בין עצי השקד היא 6 X7מ' ובסה"כ כ-24 עצים בדונם כיום הנטייה היא להעלות את מספר העצים ל-28 בכל דונם.[55] כמעט כל זני השקדים בעבר ובהווה אינם חונטים פרי ללא הפריה של זן שקדים שונה. על כן נוהגים לנטוע במטע כל מספר שורות זן שקד שונה ומתאים בזמן פריחתו לזן השכן, וזאת במטרה להפגיש בין פריחת הזנים השונים ולהביא (בעזרת החרקים והדבורים) להפריה וחנטה טובים.[56] חשיבות גדולה יש לגיזום השקד, מטרת הגיזום היא לעצב עץ המסוגל לשאת יבול מרבי, ונוח לאיסוף הפרי, הגיזום יכול להביא גם לקבלת יבולים אחידים יותר ועל מנת לאפשר חדירת אור. לקראת יבול כבד, יש לקשור את ענפי העץ סביב בכדי שהענפים לא יקרסו.[57]

עץ השקד מניב פרי מוקדם יחסית לעצי פרי אחרים. גיזום העץ מאחר את הכניסה לפוריות. במטעים מושקים ומטופלים כבר בקיץ השני ניתן לקבל פירות אחדים. יבול מסחרי בשיעור של כ 30 - 40 ק"ג גלעין לדונם יתכן כבר בקיץ השלישי, היבול המסחרי הראשון מתקבל בקיץ הרביעי, גם מטעמי איסור ערלה.[58] בתנאי 'בעל', נידחת נשיאת הפרי לקיץ החמישי ואפילו השישי. נשיאת פרי מוקדמת משפרת את הרווחיות, אך אם העץ לא מפותח דיו היא פוגעת בחוזק העץ ובהתפתחותו.[59]

לתהליך ההבשלה דרושים חום ויובש. הבשלתו של הפרי חלה עת קליפת 'השומר' נסדקת, נפתחת ומתקלפת,[60] קליפת הגלעין משחימה ומקבלת גוון זהוב עד חום כהה על פי תכונות הזן, אז הגלעין מצוי במשקל מכסימלי של חומר יבש, והוא מוכן לקטיף.[61] לשקד שלוש קליפות. 'השומר' – עטיפה חיצונית שמורכבת מהאקסוקרפ, היא העטיפה החיצונית השעירה של השקד.[62] הקליפה השנייה היא אנדוקרפ – הקליפה המעוצה, בפי חז"ל היא קרויה מגורה.[63] בזנים מסוימים היא דקה ובזנים אחרים הקליפה קשה ומעוצה. והטסטה – קליפת הזרע היא דקה וצבעה חום בגוונים שונים לפי הזנים ובפח חז"ל היא קרויה 'קליפה'.[64] בפירות בשרניים החלק הנאכל הוא המזוקרפ והאסוקרפ, ראה להלן את ההשלכות ההלכתיות לכך, ותמונות בנספח.

קטיף:

מפריחה ועד קבלת פרי ירוק מפותח וגדול חולף כחודש,[65] מפריחה ועד הבשלת הפרי (היבש) חולפים כ-6 חודשים.[66] ניתן לאכול את פרי השקד כפרי טרי וירוק וכפרי יבש וחום. ערכו האפקטיבי של יבול השקד נקבע בעיקר על פי משקל וגודל הגלעינים המתקבלים לדונם (בהווה כ 53 - 73% מהמשקל הכולל של הפרי). יבול השקד במטעי בעל מסורתיים (10 - 20 עצים לדונם) עמד על כ-50 ק"ג (בקליפה) לדונם. היבול הממוצע במטעים בהווה עומד על כ- 200 ק"ג ואף יותר פרי כולל לדונם וכ- 150 ק"ג גלעין (ללא קליפה) לדונם.[67] העץ מניב פירותיו שנה בשנה ללא סירוגיות.[68]

שקד מר אינו נאכל כלל. טעמו המר של השקד, נגרם על ידי הגליקוזיד אמיגדלין (Amygdalin) הנפוץ בזרעי ורדניים רבים ובזרעי שקד מר מגיע עד כדי 2.5% - 3.5%. גליקוזיד זה מסוכן והוא מכיל חומצה ציאנית HCN שהינה רעל! אכילת 50 – 70 שקדים מרים בבת אחת עלולה לגרום למוות.[69]

זנים חשובים בארץ בהווה:

מספר זנים מרכזיים גדלים בהווה בארץ ובתוכם: אום אל פחם, נפ"א

( (Ne Plus Ultra, 53, 54, שפע וגלעד.[70]

גידול השקד בהווה (2016):

בעת החדשה גדל השקד ברוב אזורי הארץ, אם כי בצורה מסחרית הוא גדל בעמקי הצפון, בשפלה ובכל נגב הצפוני. כיום מגדלים מספר זני שקד איכותיים, מהם מתפתח עץ גבוה ובעל נפח רחב למדי המתאים לקטיף ממוכן. איכויות השקד הישראלי טובות מהשקד המיוצר בקליפורניה (היצרנית הגדולה) ונחשבות למובילות בעולם, על כן מחיר הפדיון הוא גבוה. מסיבה זו ימשך יבוא השקדים הזולים יותר ובמקביל יעלו היקפי היצוא של השקד הקלוף.[71] לאור זאת רווחיות ענף השקד נשמרת היטב והוא מתרחב באופן מדוד בשנים האחרונות. בארץ נטועים כיום כ- 50,000 דונם מתוכם 6000 דונם צעירים,[72] קיים צפי להמשך התרחבות הענף בשנים הקרובות. היצור המקומי עומד על יותר ממחצית מהצריכה השנתית (כ-6000 טון גלעין), על כן בשלב הנוכחי היבוא נע בין 2000 ל-3000 טון גלעין בשנה.[73]

סגולות רפואיות:

החלק הנאכל בפרי השקד המכיל יותר 50% שמן,[74] הוא עשיר בסידן, אשלגן, מגנזיום, נחושת וזרחן, הפרי מכיל חומצות שומן לא רוויות , ויטמין B2, ויטמין E. השקד נחשב למזון בריאותי, עוד מימי קדם שימש לרפואה עממית, בין היתר כמקור חשוב לסידן, לטיפול בבעיות קיבה, לטיפול בכאבי אוזניים להורדת כולסטרול רע. בחלב שקדים היו מרפאים מחלות עור, הוא שימש כמשחות ושמן גוף.[75] משקה זה הוא בצבע לבן הדומה לחלב, הפוסקים דנו בשאלה האם ישנה בעייתיות של מראית העין כשמבשלים בשר במשקה זה.[76] אכילת יתר של שקדים תגרום לירידת סוכר, כמו כן משמש השקד בתעשיית התמרוקים והסבונים. לשקד המר יש שימוש רפואי, משקדים מרים ניתן להפיק שמן שקדים, המשמש למאכל ולקוסמטיקה, לאחר שבתהליך ההפקה מופרדת החומצה הציאנית.[77]

חלק הלכתי

כתיבה הרב דוד אייגנר

כלאים:

האפרסקים והשקדים הם שני מינים ממשפחת הורדניים, ובתחילת גידול הפירות יש להם דמיון[78], והגרעינים דומים זה לזה[79], למרות זאת מכיוון שהם שני מינים נפרדים אסור להרכיבם משום איסור כלאים.[80] כנות של שקד או כנות מכלוא של שקד ואפרסק[81] נחשבות ככנות טובות מבחינה בוטנית למינים שונים ממשפחה זו (משמשים, שזיפים[82] ועוד), דנו הפוסקים כיצד ניתן להשתמש בכנות אלו, או בעצים שהורכבו באיסור.[83] שני זני השקד, המר והמתוק, מכיוון שמדובר במין אחד הם אינם כלאים זה בזה.[84]

ערלה:

השקד הוא פרי שפורח וחונט בשבט, וניתן למצוא באותו עץ פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט ופירות שחנטו לאחריו, עובדה זו מעלה שאלה כיצד ניתן להתייחס לתערובת הפירות המצויה על העץ, שהרי אין לעשר מפירות שחנטו בשנה אחת לפירות שחנטו בשנה לשלאחריה, וכן מה הדין במקרה שהעץ יוצא משנות הערלה, ישנם פירות שאסורים בערלה וישנם פירות שדינם הוא כנטע רבעי.[85] יש הסוברים שהשקדים המרים פטורים מערלה.[86] ויש סוברים שחייבים.[87]

תרומות ומעשרות:

התנאים[88] התייחסו לשני מצבי גידול של השקד המר והמתוק; קטן- תחילת הבשלה, גדול- הבשלה מלאה.

שקדים מתוקים, שהבשילו הבשלה מלאה חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות לכל הדעות[89].

נחלקו התנאים, וכן הפרשנים בהבנת דבריהם, כיצד להתייחס למצבי הגידול האחרים. בגמרא הובאה ברייתא ודעת רבי ישמעאל החולק על הברייתא.

לדעת הברייתא ניתן לצרוך את השקדים מהזן המר בעודם ירוקים בתחילת גידולם, כשהמרירות עדיין אינה משמעותית, ומדובר באופן מסוים של אכילה, ולכן המרים הקטנים חייבים בהפרשה, אך שקדים גדולים מרים פטורים מכיוון שהם לא ראויים לאכילה.[90] המתוקים הקטנים פטורים מכיוון שזו לא דרך אכילה.[91] כיום ללא מעט פרי איכותי נקטף ירוק ונמכר בשווקים בעוד הפרי ירוק.

רבי ישמעאל[92] חולק על התנא המובא בברייתא ולדעתו שקד מר קטן פטור לחלוטין מהפרשה.

נחלקו הפרשנים בהבנת דבריו ביחס לשקד מתוק קטן, לדעת רש"י קטן פטור מהפרשה, ולדעת התוספות חייב מכיוון שבכך הם טובים יותר, מחלוקת נוספת היא ביחס לשקד מר גדול לדעת רש"י הוא חייב[93], לדעת התוספות הוא פטור.[94] למעשה כתב הרמב"ם שהמרים פטורים תמיד בכל שלבי הגידול שלהם.[95] ישנו הסבר נוסף לברייתא שסוברת שישנה דעה נוספת החולקת על רבי ישמעאל ביחס לשקדים המרים, ולדעה זו המרים חייבים בין שהם קטנים ובין שהם גדולים הואיל וניתן למתקן על ידי האש.[96]

לענין הפרשה ממין על חברו, שני הזנים נחשבים כמין אחד.[97]

עונת המעשרות:

חז"ל קבעו בכל מין את שלב הגידול ממנו יש להפריש מהפרי תרומות ומעשרות, בשקדים שלב זה הוא "משיעשו קליפה"[98] או מ"שיעשו מגורה".[99] או כשיתחיל התהליך של היפרדות השכבה החיצונית מהפרי.[100] זמן זה הוא כארבע חודשים לאחר החנטה.[101]

גמר המלאכה הוא שלב שבו הסתיימו פעולות ההכנה של הפרי וכעת ניתן להשתמש בו, בשקדים, למרות שלא ניתן ליהנות מהפרי לפני קילופו, אין לדבר משמעות מבחינת גמר המלאכה.[102]

הלכות ברכות:

בהלכות ברכות קיים כלל שהברכה על הפרי תלויה גם בשימוש בו, פרי שיש רגילות להשתמש בו יש לברך כברכתו, "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", ופרי שאין רגילות להשתמש בו או שלחלופין הוא מזיק באכילתו יש לברך עליו "שהכל", אי לכך יש הסוברים שמכיוון שניתן לאכול את פרי השקד המר בעודו קטן, וזו אחת מהדרכים הרגילות לצרוך אותו, יש לברך עליו "בורא פרי העץ" כשאכלו כשהוא קטן[103], מכיוון שהחלק הנאכל הוא הקליפה שהיא אינה מרה, אך אם אכלו כשהוא בשל אין לברך עליו כלל מכיוון שהוא מזיק. ובמקרה ובִשְלוֹ יש לברך עליו בורא פרי העץ.[104]

יש מי שסובר שזנים שהרגילות לאכול אותם כשהם בוסר, ניתן לברך עליהם שהחיינו ובורא פרי העץ למרות שהפרי עדיין לא בשל, מכיוון שזו הרגילות לאכלם.[105]

ברכת האילנות ניתקנה על הרואה אילנות בימי ניסן, אי לכך דנו הפוסקים שמכיוון שפריחתו של השקד היא זמן רב לפני ניסן האם ניתן לברך על פריחתו ברכת האילנות.[106]

דין הקליפות:

לשקד יש 3 סוגי קליפה, ישנו השומר- הקליפה החיצונית הירוקה הנפתחת לקראת הקטיף ובדרך כלל נושרת לפני הקטיף, הקליפה השנייה העוטפת את חלל הגרעין והיא נוצרת לקראת הקטיף, היא מתקשה ומקבלת צבע חום, זו קליפה שיש בה דרגות קשיות שונות. ויש את הקליפה המחוברת לגרעין השקד, קליפה זו משנה צבעה מלבן לחום לקראת ההבשלה והקטיף. ניתן להפריד את הקליפות של השקד והן אינן מחוברות לגרעין עצמו, קליפות אלו אינן מיועדות כלל לאכילה אך ניתן להשתמש בהן כחומר בעירה. לעובדה זו ישנן כמה השלכות: לדיני תרומה, לאחר שהשקדים קולפו אין קדושה בקליפות[107] בהלכות יום טוב מותר להשתמש בהן כחומר בעירה רק אם השקדים קולפו מערב יום טוב.[108]

למרות שחלקי השקד נפרדים אחד מהשני, הם נחשבים מחוברים גם אם החלו להיחתך, יש לעובדה זו משמעות ביחס להלכות טומאה.[109] השקד הוא חלק מקבוצת הפירות שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת.[110]

נספח:

מזיקים ומחלות השקד[111]

סוג המזיק או המחלה	זמן הטיפול	סמני המזיק או המחלה
מזיקים
אקרית אדומה מצויה Teteanychus cinnabarinus	יוני - יולי	הבהרת עלים ונשירתם
אקרית צהובה Teteanychus urticae	יוני - יולי	הבהרת עלים ונשירתם
חיפושית קליפת השקד Scolytus amcygitaliguer	קיץ	מחילות בענפי העץ, הפרשת שרף, הלבנת עלים
טוואי השקד השעיר Lymantria lapidicola	מאי - יולי	אכילת עלים
יקרונית השקד Cerambyx dux	אביב	מחילות בענפי העץ
כנימת השקד קצרת הזנב Brarhyrodus amygoaliorus	אביב	התקפלות עלים ועצירת צימוח
לכנוס הגלעינים .Petvochloroides persicae Chol	אביב וסתיו	מציצה מקליפת העץ והענפים, הפרשות מתוקות והתפתחות פייחת
עש המנהרות הגדול Leonetia Clerkella l.	יולי - ספטמבר	מחילות לבנות גסות בתוך העלים
עש המנהרות הקטן Nepticula near puiverosella Saint	יולי-ספטמבר	מחילות לבנות עדינות בתוך העלים
עש המשמש – אנרסיה Anarsil lineatell	אפריל- מאי	נבירה וחללים באמירי הצמיחה ולעיתים גם בפרי
עש החרוב Myelois ceratonie	יולי אוגוסט	כרסום בפרי לאחר פתיחת השומר
ציקדות Empoaska dacipines	מאי אוגוסט	עלים מתקפלים ומצהיבים ולעיתים נושרים
צרעת השקד Eurytoma anygdali	אביב	שקדים שחורים שגלעינם מכורסם ואינם נושרים
סוג המזיק או המחלה	זמן הטיפול	סמני המזיק או המחלה
מחלות
קפנודיס השקדים Capnodis carbonaria	אביב - קיץ	נבירה במחילות משורשי העץ לכוון ליפת הגזע והענפים
שבתאי השקד Saturnia pyri	אביב	כרסום גס של בעלות העץ
אנתרקנוזה Anthracnose	מרס אפריל	כתמי צהוב -כתום בפירות, נבילת שושנות העלים
חילדון Eust	אביב	נבגים בצבע חום – כתום בצד התחתון של העלים
נמשון פוליסטיגמה Red leaf Blotch	מאי -אפריל	כתמים כלורותיים זעירים המתפשטים
מוניליה Monilia blossom Blight	לפני התעוררות	נבילת תפרחות ונבילת שושנות עלים סמוכות
סלסול עלים Leaf curl	אביב	עוות עלים וסילסולם
דוררת Verticillium wilt	אפריל -יוני	נבילה פתאומית של הצימוח הצעיר
נמטודות יוצרות עפצים Meloidogyne	אביב-קיץ	צימוח חלש, סמני צימאון וחסר ויבול דל
מחלת העפצים בקטריילית Crown gall	אביב-קיץ	נוצרים עפצים על השורש צוואר השורש ובסיסי הייחורים
כשל פקעים וירלי	אביב	פקעים מתמוטטים ונושרים
תופעות חוסר פוריות Non productive syndrome	אביב	ירידה חריפה ביבול, פרי עם שרף

ביבליוגרפיה לחלק המדעי:

אבן שושן א', המילון החדש, ירושלים, 1981.
גור א', ליברמן י', השקד, משרד החקלאות האגף למטעים אגף לחינוך חקלאי, תל-אביב, 1960.
ויץ י', כרם שקדים בגילת: סיכום עשר שנים, שרות ההדרכה והמקצוע משרד החקלאות, תל אביב.1966
ילין א', תרגום: אחיקר החכם: ב' ז', 1937.
לונדון, עקיבא. 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת בית המשנה והתלמוד, לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית', עבודת דוקטור. אוניברסיטת בר אילן, 2010.
ליפשיץ נ', 'השקד בארץ בעת העתיקה', השדה ע /א, תל-אביב עמ' 86 – 87, תש"ן.
ליפשיץ נ', עצי פרי מאפייניהם תולדתם ושימושם, תל-אביב, 1998.
מוקדסי א', אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, (מהדורת (De Goeji, ליידן, 1906.
נוירי, נהאית אלארב פי פנון אלאדב, קהיר, 1924.
עמר ז', גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים, תש"ס.
פליקס י', תשכ"ג, החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב.
פליקס י', 1968, עולם הצומח המקראי, רמת גן.
פליקס י', תשמ"ד, חי וצומח בתורה, ירושלים.
פליקס י', תש"ן, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים תל-אביב.
פליקס, יהודה. עצי פרי למיניהם. תל אביב 1994.
רז ד', השקד, משרד החקלאות שרות ההדרכה והמקצוע, מחלקת המטעים, תל אביב, 1989.

Hansen J. M., The earliest seed remains from Greece: Palaeolithic through Neolithic at Franchthi Cave. Ber. Dtsch. Bot. Ges. 91. 39-46, 1978.
Helbaek H., First impression of the Catal Huyuk plant husbandry. Anatolian Studies 14, 3- 121, Michigan, 1964.
Helbaek H., Plant collecting, dry-farming and irrigation agriculture in prehistoric Deh Luran. In: Prehistory and human ecology of the Deh Luran Plain, pp. 383-426, Michigan, 1969.
Helbaek H., The plant husbandry of Hacilar. In: Excavations at Hacilar Vol. 1, pp. 189-244, Press, Michigan, 1970.
Kraemer C.J., Excavations at Nessana, III: Non-Literary, Princeton, 1958.
Lgnace J. Gelb, et al. (eds), The Assyrian Dictionary, of the Oriental Institute of the Universtiy of Chicago,1992.
Liphschitz N., Masada :the Yigael Yadin excavations 1963- reports /The Yigael Yadin Memorial 1965: final Fund, Jerusalem, 1986-1989.
Pliny Gaius Secundes Natural History (XIII, 113- 115,XIII,214.26), trans. H. Rackaman. London 1938.
Spiegel-Roy P. &Kochba J., Inheritance of nut and kernel traits in almond, Euphytica 30, 74 – 167, 1981.
Theophrastus, Tyrtamus. Historia Plantarum, Trans. Sir A. Hort. London 1961.
Zohary, Dan & Maria Hopf . Domestication of Plants in the Old World, (2 nd ed.). Oxford 2000.
Zohary, Dan & Pinchas Spiegel-Roy. 'Beginnings of Fruit Growing in the Old World'. Science 187. (1975), pp. 319-327.

חלקי הפרי בעודו ירוק, הזכויות לתמונות שמורות לד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

הפרי הבשל

[1] יש לציין כי השם "שקדייה" הוכנס לשפה העברית רק בסוף המאה ה19.

[2] דברים ח, ח.

[3] בראשית מג, יא.

[4] כך תאר אותו בעבר אחיקר החכם: ב' ז', תרגום ילין א', 1937.

[5] פליקס, 1994, 148.

[6] אבן שושן, 2003, 1949; ירמיה א, יב: "כי שוקד אנוכי על דברי לעשותו".

[7] שמות כה, לג.

[8] ראה רשב"ם, אב"ע, רש"ר הירש שמות כה, לג.

[9] במדבר יז, כג: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים"

[10] ב"י או"ח תעג.

[11] אנציקלופדיה מקראית, 1982, 254.

[12] בעבר הרחוק נקרא השקד בארמית 'שיגדא', בסורית הוא נקרא 'שיגדין', במצרית עתיקה ובחבשית '(ס)שגד', באכדית ובאשורית שיקדו(ם)- siqdu או שיגד (Koehler, & Baumgartner, 1999, 1638; ;Meissnger, 1981, 1247 כך גם ב-The Assyrian Dictionary, 1992, 94-95).

[13] ירושלמי, תענית ד, ח; אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד לה פיסקה ב; פליקס, 1994, 144, גם בערבית לוז (עמר, תש"ס, 213); יש האומרים כי במקורות חז"ל, הלוז הוא השקד המר (דעת מקרא, בראשית ל, לז). ראו בראשית רבה מקץ פרשה יא, לדעה אחת השקדים אותם שלח יעקב ליוסף היו שמן שקדים.

[14] The Assyrian Dictionary, 1992, 95

[15] בגלל צורת פתיחת קליפתו החיצונית – 'השומר' (גור וליברמן, 1960, 5 – 6).

[16] גור וליברמן, 1960, 6.

[17] גור וליברמן, 1960, 6.

[18] Spiegel-Roy & Kochba, 1981, 74-167

[19] ליפשיץ, תש"ן, 86.

[20] לפשיץ, תשנ"ח, 165; ליפשיץ, תש"ן, 86.

[21] רז, 1989, 2- 3; גור וליברמן, 1960, 5-6.

[22] באוהלו אשר לשפת ים כינרת, ובנתיב הגדוד בבקעת הירדן, באזור יריחו (לפשיץ, 1986 – 1989, דוחות 137 – 164) ובאתר ג'ף אל אחמר (Jerf al Ahmar) אשר לשפת נהר פרת בסוריה, בתורכיה ובדרום יוון (Hansen, 1978, 39-46).

[23] באתר: Hallan Cemi Tepesi (Zohary & Hopf, 2000, 185-188).

[24] בקפריסין ובתורכיה (Helbaek, 1964, 3-121) ובאירן (Helbaek, 1969, 383-426).

[25] Helbaek, 1970, 189-244.

[26] McCreery, 1979, 9-165.

[27] נתגלה בעכו, בסיני ובמצרים Liphschitz, 1986, 37-58)).

[28] בתוכם: עכו, לכיש, הר עיבל, שרידי שקד מרובים נמצאו בירושלים Liphschitz, 1986, 37-58)).

[29] Zohary & Hopf, 2000, 185-188; Zohary & Hopf, 1993, 173-179 ; לפשיץ, תש"ן, 86.

[30] שרידי שקדים מפוחמים משנת 79 לסה"נ נמצאו בהרקולנאום, שנהרסה בהתפוצצות הר הגעש ווזוב (רז, 1989, 2).

[31] גור, 1974, 291.

[32] Zohary & Hopf, 2000,187.

[33] בראשית מג, יא.

[34] לונדון, 2010, 299, 350 – 351.

[35] לונדון, שם.

[36] לונדון, 2010, 298 – 299.

[37] משנה, פאה א, ד- ה; בראשית רבה (וילנא) פרשה מב, ה; פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים פרשה ב; ילקוט שמעוני פרשת לך-לך רמז עב.

[38] ירושלמי פסחים י, א: "צריך אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, במה משמחן?... וקטנים בראוי להן, כגון אגוזין ולוזין".

[39] תאופרסטוס - H.P. II. II. 9-10 ; פלניוס - N.H. XVII. XXXIX. 247-248; 258-Kraemer, 1958, 257

[40] לונדון, 2010, 345 – 346.

[41] לונדון, 2010, 304 – 310. אם כי החלוקה המרכזית בפוסקים היא לשקד מר ושקד מתוק.

[42] 258-Kraemer, 1958, 257.

[43] מוקדסי, 1906, 181.

[44] נוירי, 1924, 260.

[45] עמר, תש"ס, 215.

[46] לפשיץ, תש"ן, 87; רז, 1989, 4.

[47] לונדון, 2010, 280.

[48] ליפשיץ, תש"ן, 86. האזור הערבתי (האירנו-טורני) הוא האזור משתרע על-פני האזורים היבשתיים של מרכז אסיה והמזרח התיכון, הוא כולל במזרח את מדבר גובי, רמת טיבט, אפגניסטן, רמת אירן, רמת אנטוליה, צפון עיראק וצפון סוריה. שלוחה צרה מתמשכת ממזרח לישראל וחודרת לצפון אפריקה עד להרי האטלס. האזור מאופיין על ידי אקלים יבשתי קיצוני,התנודות בטמפרטורה היומית והשנתית הן גדולות מאד, החורף קר מאד ומושלג ואילו הקיץ חם ויבש. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 100 מ"מ ל-300 מ"מ.

[49] גור וליברמן, 1960, 44 – 45; רז, 1989, 14.

[50] רז, 1989, 27.

[51] גור וליברמן, 1960, 45; רז, 1989, 30.

[52] רז, 1989, 48.

[53] רז, 1989, 40 - 41; אורן, 1961, 21 - 32.

[54] רז, 1989, 41.

[55] רז, 1989, 44; ויץ, תשכ"ו, 17 – 21; גור וליברמן, 1960, 46 – 47.

[56] רז, 1989, 35 – 38; ויץ, תשכ"ו, 26 – 30; גור וליברמן, 1960, 47 – 51; לפשיץ, תש"ן, 86.

[57] רז, 1989, 44 – 47.

[58] רז, 1989, 14.

[59] גור וליברמן, 1960, 58 – 59.

[60] ירושלמי, מעשרות א ה"ד.

[61] גור וליברמן, 1960, 60.

[62] ירושלמי, מעשרות א, ד.

[63] תוספתא, מעשרות (ליברמן) א, א ; ירושלמי, שם, א, ב.

[64] משנה מעשרות א, ב.

[65] בדקתי עובדה זו עם מגדלי שקדים גדולים בהווה, מ' לוי מגד"ש הר חברון, וט' אלברט מקיבוץ סעד. (ע. לונדון).

[66]פליקס, 1994, 146.

[67] רז, 1989, 4.

[68] גור, 1974, 285.

[69] רז, 1989, 28.

[70] שה"מ – משרד החקלאות.

[71] www.moag.gov.il – אתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר.

[72] עדכון לראובן בירגר: עלון הנוטע, מס' 70, 40 – 41.

[73] שם.

[74] רז, 1989, 23.

[75] דיוסקורידס: De Materia Medica I, 164

[76] ראה רמ"א, יו"ד פז, ג, ובנושאי הכלים שם באלו מקרים יש להשאיר שקדים שלמים בתוך התבשיל ובאלו מקרים אין צורך, וכן שו"ת באר שבע סימן יז, שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן סח. ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן קעט, שכתב שהשתמשו בצשקה זה לצרכים רפואיים, ודן כיצד ניתן לסננו בשבת.

[77] רז, 1989, 28.

[78] רמב"ם כלאים א, ד: "לפי שהפרסקין בקטנו כשייראו בעץ דומים לשקדים בגדלם".

[79] רא"ש כלאים א, ד, הלכות קטנות הלכות כלאים סימן ב: "פרסקין - גרעינין שלו דומה לשקדים".

[80] משנה כלאים א, ד.

[81] כגון 677 ועוד.

[82] בענין הרכבת שזיף על שקד בשנים שטרום הקמת המדינה ראה מאמרו של מ.א כסלו, אמונת עתיך 63 עמ' 55, ותגובתו של הרב י. פרידמן שם עמ' 63.

[83] ראה חתם סופר, יו"ד סי' רפח, שהתיר להשתמש בעץ לאחר שההרכבה התאחתה, וראה משפט כהן סימנים יג- כ שהתיר את השימוש בכנות אלו במקרים מסוימים ובהגבלות שונות.

[84] דרך אמונה כלאים ג, כד.

[85] ראה שו"ת תשובות והנהגות כרך ה סימן שד, הרב שאול ישראלי התורה והארץ ג עמ' 140, והרב יואל פרידמן התורה והארץ ד עמ' 129.

[86] נטע הילולים עמ' י, דרך אמונה, ציון ההלכה מעשר שני י, נו.

[87] ילקוט יוסף קצוש"ע יורה דעה ה, כו. ראה נשמת אדם חלק א כלל נא שכתב: "דודאי לענין ערלה הוי פירא דלא גרע מכל אילנות דמשיוציאו".

[88] המשנה מעשרות א, ד חילקה בין שקדים מרים למתוקים: "החייב בשקדים המרים פטור במתוקים החייב במתוקים פטור במרים", הברייתא חולין כה, ב, ביארה את דברי המשנה: "שקדים המרים - קטנים חייבין, גדולים פטורין, מתוקים - גדולים חייבין, קטנים פטורין" ברייתא זו הובאה גם בתוספתא חולין (צוקרמאנדל) א, כד, ובגמרא עירובין כח, ב.

[89] ראה ריבמ"ץ מעשרות א, ד: "גדולין חייבין, כדין כל הפירות".

[90] ריבמ"ץ, רמב"ם פיה"מ, רא"ש מעשרות א, ד.

[91] רש"י חולין כה, ב.

[92] ראה תוספתא מעשרות (ליברמן) א, ב: "ר' ישמעאל בר' יוסי אמר משם אביו שקדים המרים חייבין בין קטנים בין גדולים שקדים מתוקין משתפרוש קליפתן החיצונה".

[93] יתכן שרש"י מבאר כן בשל סוף הסוגיה שמובא שם שניתן למתק את השקדים על ידי האש.

[94] בגמרא הובא שניתן למתק את השקדים על ידי חימומם באש, ראה רבינו יהונתן מלוניל חולין כה, ב שכותב: "במרים דהא לאו בני אכילה נינהו ואף על פי שהן ראויין למתקן על ידי האור". וכך נראה שסובר התוספות, שלא מביא את ההבנה הזו בגמרא הלכה למעשה.

[95] רמב"ם פיה"מ מעשרות א, ד, ובהלכה מעשר א, ט. וכך מבאר התוס' חולין כה, ב את דברי רבי ישמעאל. ראה פנ"מ מעשרות א, ד שביאר שמסקנת הירושלמי היא שהשקדים המרים פטורים לכל הדעות מתרומות ומעשרות.

[96] רשב"א חולין כה, ב: "אלא אשקדים המרים קאי והכי קאמר זה וזה לפטור כלומר בין קטנים בין גדולים וחד אמר זה וזה לחיוב בין קטנים שבהן ובין גדולים שבהן ומפרש טעמא הואיל וראוי למתקן". יש לציין כי באופן מעשי הנחייה זו של חז"ל לא ברורה שהרי קשה או בלתי אפשרי להוציא רעל אמגלידין (ציאניד) מתוך פרי באמצעות אש.

[97] תוספתא תרומות (ליברמן) ב, ד: "אין תורמין ממין על שאינו מינו... אבל אמרו כל מיני... שקדים... אחד תורמין ומעשרין מזה על זה".

[98] משנה מעשרות א, ב, וכן היא דעת חכמים בירושלמי (כאן) שלב זה הוא בדומה לאגוזים. לדעת הר"ש, והרא"ש הקליפה היא השכבה התחתונה הסמוכה לאוכל. והוסיף הרע"ב: ש"אינה נעשית אלא אחר גמר בשול הפרי".

[99] דעת רבי יהודה בירושלמי מעשרות א, ב, וכך גורס הריבמ"ץ במשנה מעשרות א, ב שדברי רבי יהודה משיעשו מגורה מוסבים הן על האגוזים והן על השקדים, והכוונה היא "משתיגמר המחיצה שבין אוכל לאוכל". יש לציין שבתוספתא מעשרות (ליברמן) א, א הגרסה היא הפוכה, לדעת ת"ק הזמן המחייב הוא משיעשו מגורה, ולרבי יהודה משיעשו קליפה.

[100] ירושלמי מעשרות א, ג. ראה רמב"ם מעשר ב, ה: "השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה, המרים פטורין לעולם".

[101] הרב י. פרידמן התורה והארץ.

[102] שו"ת רבי בצלאל אשכנזי סימן ב.

[103] נשמת אדם חלק א כלל נא.

[104] פסקי רי"ד חולין מהדורה קמא כה, ב, שו"ת הרשב"א א סימן תכח וסימן תרפב, שו"ע או"ח רב, ה: "שקדים המרים, כשהם קטנים מברך: בורא פרי העץ; גדולים, ולא כלום דאזוקי מזקי, וטעמא דמלתא, כשהם קטנים עיקר אכילתם היא הקליפה ואינה מרה, וכשהם גדולים עיקר אכילתם מה שבפנים והוא מר; ואם מתקן ע"י האור או דבר אחר, מברך בורא פרי העץ".

[105] שו"ת רדב"ז חלק ד סימן מג (אלף קטז), וכתב שיש זן כזה במצרים.

[106] ברכי יוסף או"ח רכו, ב, שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן כח, הר צבי או"ח א, קיח.

[107] משנה מעשר שני א, ג "האגוזים והשקדים יצאו קלפיהם לחולין".

[108] אם הם קולפו ביום טוב עצמו יש להם דין "נולד" ולכן אין להשתמש בהם ביום טוב לצורך הבערה. ראה תוספתא ביצה (ליברמן) ג, יא, מגן אברהם או"ח תקא, ז.

[109] כך מבארים הפרשנים את המשנה עוקצין ב, ה-ו: המחתך לבשל... האגוזים והשקדים חבור עד שירסס", שהכוונה היא שניתוק חלקי עדיין לא משמעותי כדי להחשיב את הפרי כמנותק.

[110] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 46, יש הנוהגים לאכול בט"ו בשבט 30 מיני פירות, השקד הוא חלק מהפירות שהפרי נאכל והקליפה נזרקת

[111] רז, 1989, 60 – 78; גור וליברמן, 1960, 70 – 77.

אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

שקד

ראשי פרקים:

חלק מדעי

רקע כללי: