אנציקלופדיה הלכתית - חקלאית

שחת

ב"ה

שחת

כתיבה: הרב דוד אייגנר

כללי: קצירה לשחת היא קצירת התבואה לצורך מאכל בהמה, שנעשית בדרך כלל כאשר התבואה עדיין בשלבי התפתחותה (הצימוח הווגטטיבי), והגבעולים לחים וירוקים, בשלב זה לרוב הצמח עדיין לא פורח, או שהוא רק בשלבי הפריחה הראשוניים[1]. ככלל, זריעת הצמחים בעבר הייתה לשימוש האדם, כדי שיפיק ממנו זרעים למאכל, ושימוש בגבעולים היבשים- הקש לצרכים שונים. ואילו בעלי החיים ניזונו ממרעה חופשי, מצמחי בר ומשאריות מזון שונות. אי לכך קצירת תבואה לצורך בהמה נחשבת להפסד, מכיוון שהיא גורעת מהשימוש בזרעים.[2]

פעמים רבות לאחר הקציר לשחת, כל עוד ישנה לחות בקרקע, והצמח עדיין בשלב הווגטטיבי, הצמח יכול להמשיך ולהתפתח וניתן לקצור לשחת מספר פעמים בשנה[3]. קצירת התבואה לשחת נקראת גזיזה[4]

זריעה לשחת כיום: בזמננו זורעים זנים ייעודיים לבעלי חיים וקוצרים אותם בעודם  בשלב הווגטטיבי שלהם ירוקים, כדי להשתמש בכל חלקי הצמח ולנצל את יתרונותיו התזונתיים, עיין ערכים 'מאכל בהמה' ו'תחמיץ', השחת כיום נקראת גם 'חציר', וזהו שמה הרווח, עיין ערכים חציר, מאכל בהמה

התזונה של בעלי חיים כוללת שני מרכיבים עיקריים: מזון גס ומזון מרוכז. המזון הגס כולל את כלל חלקי הצמח – הגבעול והעלים. מבחינה תזונתית המזון הגס כולל בעיקר תאית שבתהליך העיכול מתפרקת לפחמימה פשוטה, אך היא דלה באנרגיה זמינה. מזון זה משמש את בעלי החיים מעלי הגירה להפעלה תקינה של מנגנון העלאת הגירה וכמקור לפחמימות. לבעלי חיים שאינם מעלים גירה – סוסים למשל – התאית משמשת מקור לפחמימות. בעלי החיים משיגים את המזון הגס ברעייה בשדה, ובמשקים מודרניים הם מקבלים אותו משומר, לאחר שעבר תסיסה והחמצה (תחמיץ), או מיובש (חציר). קצירת הצמח בשלב הצימוח הווגטטיבי היא קצירה לשחת.[5] המזון המרוכז כולל גרעינים שנאספים מהצמח רק לאחר הבשלה מלאה. לאחר העיכול הם מתפרקים לחלבונים, שומנים וויטמינים שונים (תערובת). לאחר הבשלת הצמח הגבעולים והעלים יבשים, ואין להם כלל ערך תזונתי.

השלכות הלכתיות:

פאה: בדיני פאה מובא שיש להותיר רק פאה אחת מכל שדה[6]. התנאים חלקו האם קצירת התבואה לצורך שחת נחשבת כבר  להתחלת קצירת השדה, ולכן באיזה מקרה שדה שחלקו נקצר לשם שחת, יש להותיר פאה מכל חלק של השדה בפני עצמו[7].

שכחה: דיני שכחת עומר בשדה אינם חלים על תבואה שנקצרה לשם שחת, מכיוון שהיא אינה קצירה חשובה,[8] או מכיוון שהיא "אינה באה לידי עימור" גם אם התבואה הביאה שליש.[9] ויש שגורסים שמכיוון שאינה אוכל, אין לה גמר מלאכה, ולכן חובת השכחה אינה חלה עליה.[10] בירושלמי[11] מובא שדי שחלק מהתבואה נקצר לשם מאכל בהמה, ואין צורך לכוון מראש לזרוע את התבואה לשם כך, ואף אם לא נתן בפועל את התבואה לבהמות.

קצירה לפני העומר: ככלל, אין לקצור מהתבואה החדשה לפני הבאת העומר, אולם כשמדובר בקצירת התבואה לשחת- כשמטרת השימוש היא האכלת הבהמה, מותר לקצור לפני העומר. התנאים חלקו האם היתר זה הוא רק לפני שהתבואה הביאה שליש, או גם לאחריה.[12]

מכירה לגוי: אין למכור לגוי קרקעות בארץ ישראל, ואף אין למכור לו תבואה הגדלה בארץ ישראל, התנאים דנו האם איסור זה חל גם על מכירת תבואה בעודה 'שחת'.[13]

שבת: השחת מוכנה לאכילה כבר מעת הקצירה, ואין לעשות בשבת פעולות נוספות להכנתה[14]

דיני חזקה: שימוש בתבואה בעודה שחת לא מהווה ראיה על החזקת השדה, אלא אם כן המנהג המקובל באותו מקום הוא לקצור את התבואה בעודה שחת.[15]

דיני ממונות: אדם החוכר מחברו שדה לקצרה בעודה שחת, מותר לו לקצור כמה פעמים את התבואה, במשך שנת החכירה גם זו שצמחה שוב לאחר הקציר[16]

ספיחין בשביעית: על אף ששלב הגידול הקובע של התבואה הוא הבאת שליש, ורק תבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה אין בה איסור ספיחין, במידה ונזרעה תבואה לפני השמיטה, אך מטרת זריעתה היא לשם גידול  ונקצרה לפני שלב הפריחה, יש הסוברים שאין בה דין ספיחין, ומותר לקצרה.